כאשר אדם מפסיק להתנהג בשיקול דעת, פוגע בעצמו וגורם נזק לסובבים אותו, הוא מאבד למעשה את עצמאותו על כל המשתמע מכך, הן בתחום הנפשי התפקודי והן בהשלכות משפטיות, הן באשר ליכולותיו הקנייניות (זכות הקניין אינה נפגעת אך מימושה - בעיקר בכל הקשור ליכולתו לוותר עליה - הופך למורכב יותר) והן באשר לאחריות פלילית.
בהקשר זה, דין אחד לאדם ולישויות משפטיות שונות. כאשר הן אינן ממלאות את יעודן ותחת זאת פגועות בעצמן ובסביבתן, תבוא בשלב כזה או אחר התערבות של סמכות משפטית ו/או רגולטורית, שתבוא למלא את החלל שנוצר בעקבות אובדן העצמאות. ביתר שאת, הדברים נכונים כלפי מדינה, שמתייחדת בעיקר בריבונות מוחלטת (בעוד שישויות משפטיות אחרות כפופות פעמים רבות לבעליהן).
בשל כך, נראות חגיגות השישים במדינת ישראל, כתלושות ומנותקות מן המציאות, כמו גם חגיגות שנת הארבעים לאיחוד ירושלים המתקיימים בזמן המגעים המדיניים על חלוקת העיר. אין ערך לזיקוקי דינור המתפוצצים בשמי ירושלים ותל אביב, אם באותו זמן בדיוק מדינת ישראל עומדת חסרת אונים למול קסאמים מתפוצצים ברחבי הנגב המערבי, והאזרחים מנסים לנחש מה יהיה היעד הבא, והאם זה יהיה גראד או קטיושה, ומתי בכלל נתחיל לראות גם נפילות באזור המרכז.
כך לא מתנהלת מדינה עצמאית. החזון הציוני אינו מתבטא בציור של שני ילדים על תלושי המשכורת על עובדי המדינה או על שלט מואר בכביש העולה מתל אביב לירושלים, אלא בילדים אמיתיים החיים בביטחון בביתם, היודעים שהמדינה תעשה כל שביכולתה בכדי להביא את השקט אליהם, ועד אז - להביא אותם אל השקט, גם אם באופן זמני יהיה זה במקום אחר. זהו החלום הגדול של הציונות וחלום הדורות של עם ישראל, וזהו מבחנה הקשה והתמידי של מדינת ישראל, המתיימרת להגשים את הציונות.
מוטב, אם כן, לבטל (או לפחות להקפיא) את חגיגות השישים הראוותניות, עד שמדינת ישראל תשוב להיות מדינה עצמאית השומרת על אזרחיה וגבולותיה. אם היא תצליח בכך, זה יהיה אושר גדול, גם ללא חגיגות ראווה וביקור של בוש. אם, חלילה, תמשיך מדינת ישראל להיכשל במבחן העל, יאלץ החלום הציוני להמשיך ולהמתין להגשמתו.
