יש האומרים כי מקצוע העיתונאות הסתאב ומעמדו בשפל. מאשימים את העיתונות ב"הצתהבות", בעיסוק רק ב"מי" ולא כל כך ב"מה". מתלוננים כי הפכה לשופר מו"ליה, וה"דאלים גבר" הוא הרייטינג בלבד.מביעים תמיהה רווית נוסטלגיה על העלמם של התחקירים, שהפילו והרימו, על העומק וההרחבה שפינו את מקומם ל"העתק הדבק". מעלים זכרם של ימי עיתונות נפלאים, שחלפו ללא שוב.
רשימה מהעבר של עיתונאי מפורסם מאוד, שלימים "חצה את הקווים" מעלה כי למעשה "אין חדש תחת השמש" (קלישאה חבוטה אך מתאימה להפליא...), אך גם מציפה את התהייה - האם מגרונות המתלוננים עולים דיבורים שיכורי נוסטלגיה או שמא מדובר בתלונות אמת על התדרדרות העיתונות? האם אכן העתונאים אינם אלא "לבלרי העתק הדבק" בלבד?
להלן הרשימה:
חיוכו המריר...על עיתונאים ועיתונאות בעל הבית שלי, העורך הראשי, איננו שקט, כשאני יושב בשקט ליד שולחני. מטעמים אנושיים גרידא. מתווספת לו בריאות, כשהוא יושב אחרי הצהריים בבית הקפה ויודע בבירור, שאותה שעה אני מתרוצץ באיזה מסדרון או נטפל אל אנשים שמעולם לא עשו לי כל רע, ומענה אותם בשאלותי...
בייחוד קשרי אל החברה הגבוהה אינם נותנים לו מנוח. כי - אודה ולא אבוש - יש לי קשרים בחברה הגבוהה. אני מכיר את כל "בין הנוכחים היו" המשתתפים...כאשר עושים מוזיקה או נשף או חתונה או קבורה או מעשה צדקה אחר. אני הוא הקובע שגם הם "היו בין הנוכחים" למעשה, הם נוכחים רק בגללי. רובם מסתלקים מיד כשרק הרגישו שאני הרגשתי בהם...והמעשה הזה היה כאשר עמדתי עוד בתחילת דרכי העיתונאי, או כשכבר התקדמתי בה הרבה מאד. כלומר: עמדתי באותו מקום, שבו אני עומד היום.
הרי זהו אחד הצדדים הסמויים של מקצוענו, שאנחנו מגיעים כבר בהיותנו בני עשרים למקום שאנו מגיעים כבני שישים. התת מזכירים הצעירים אשר על מינויים הודענו בשמחה, כבר עלו מזמן לדרגת מנהלי מחלקות, כשאנחנו עדיין מבשרים בשמחה רבה על מינויים של תת מזכירים חדשים...
אותה שעה עדיין הייתי עייף מן הרצח האחרון שלי. ואכן שפכתי בו דם כמים ולא חסכתי כל התעללות אכזרית. מובטחני, שכל מי שקרא את רשימותי בעיון, שוב לא יתחשק לו לעולם להרצח. והרי הכרה כזאת היא הסיפוק הנפשי במקצוענו. אכן מנהל פנקסים מרוויח יותר מאיתנו, אבל סיפוק כגון זה אין לו בעבודתו. מאידך- עבודה זו של תיקון העולם מעייפת מאוד. כמעט כל רצח נוטל את שארית כוחותי..
אך אחת למדתי כבר אז מן הפגישות הרבות אשר אליהן שלחני עורכי: כל אדם שאתה נשלח אליו, מרצה באזניך על 'חובת העיתונות', ובעיני כל אחד ואחד מהם, חובתה הקדושה של העיתונות החופשית היא - להגן על האינטרסים שלו..."
"חיוכו המריר", הוא של לא אחר מאשר העיתונאי המפורסם ד"ר בנימין זאב הרצל, לימים, לאחר שחצה את הקווים אל הפוליטיקה - חוזה המדינה. הדברים הובאו ב"מוסף הרצל" במעריב, "ליום מותו החמישים". ועוד, הרצל העיתונאי "מצלם" לרגע את הרחוב הפריזאי דאז.
על כובעי נשים פריזאיות כ"אייקון" תווך החיים. מקום שרחוב לאפייט ושוסיי-ד'אנטין מצטלבים התנועה חזקה ביותר. בני אדם דוחקים זה את זה בחפזונם, כאילו כל אחד ואחד הולך בשליחות החשובה ביותר. אל אלהים, אילו היו בודקים אנה הם רצים. פרוסת לחם, צרור של פרוטות, אשליה של תענוגות, קצת כבוד, פירור של עוצמה, זכר של אהבה. על כן הרעש, הדחק, הצייד.
אך אם מתעלמים מחוסר ההגיון שבהמולה או אולי דווקא כאשר זוכרים עד כמה היא חסרת שחר, כי אז היא נראית מבדחת מאוד.. תלתלים מתגנדרים ועליהם כובעים מקושטים בשושנים, בנוצות, ברקמה ואיני יודע במה עוד. רק זאת יכיר ההדיוט: שהם כובעים עליזים , צעקנים, משתעשעים. כובעים האומרים: ואיך אני מוצאת חן בעיניך? כובעי הכיבוש, כובעי ההתגרות, כובעי החנופה והפלירט, כובעים העולים יותר משוויה של החובשת אותו, כובעים המצחקים והמפתים, בקיצור כובעים פאריסאיים. זאת אפשר באמת לראות רק כאן: נשים זקנות עם כובעים צעירים.. זו היא התקופה שלנו.
אם יצלם איש את התמונה הזו בעוד עשרים שנה תיראה משונה מאד. כך נראה היום עורק התחבורה. בעתיד, ללא ספק הכל יהיה יותר יפה וטוב. כלומר: המכשירים. האנשים יישארו תמיד כפי שהינם כפי שהיו. למען ישתנו הם, צריך כנראה לחכות אלפי שנים. זה למעלה מבינת אנוש כי יחלוף...זו היא התקופה שלנו, אנחנו עומדים בנקודה הזאת בתווך של החיים...באמצע החיים אנחנו במוות. כל הרצים כאן נידונו למוות, ואיש מהם אינו חושב על כך. כי ההגיון מצווה לבל לחשוב על ההגיוני, ולא לראות את הנראה לעין כל. רק בעלי האופי החזק יכולים לשאת בכך - ואף על-פי כן לאכול, לשתות, לעבוד. האחרים צריכים להרדים את עצמם, העשירים צריכים לתענוגות, והעניים לעוני, כדי להתחמק מהמחשבה.
לכן מזדקר שם למעלה בנין הכנסייה כמבצר. הרדיקלים רוצים להסתער עליה, אבל כמדומני שהם יכבשוה רק ביום בו ימציאו תרופה נגד פחד המוות".
