רק בזכות ההכרה בחסרונם של אבני יסוד בניהול, שעקרם בהעדר אחריות אישית בשגרה, ובחוסר מתמשך בתפקוד מערכות בקרה אורגניות - ניתן להבין את פרדוכס המנהיגות בישראל. כיצד רבים כל כך וטובים מבני העם הנבחר כושלים בזה אחר זה - בהתאמה לכלל הקובע "כי בעשייה בתוואי שגוי ומוטעה - מובטח, כי ככל שהקברניט יהיה חכם נמרץ וחרוץ יותר, כך יגברו נזקיו". מה שמלמד כי אפיקי התוואי השגוי מנתבים את כישורי המנהיגות (האזרחית והצבאית) ואת משאבי האומה, לפגיעה בביטחונה של ישראל - ובכך מעלימים ומונעים הופעתו של מנהיג ראוי, חליף לדימוי של טובי העם ההופכים ל"פשלונרים" סדרתיים.
מחיר הגדרת משל"ג הראשונה כ"מלחמת כזב" בעבור 8 שנים ממלחמת יום כיפור יצאה ישראל למלחמת שלום הגליל, בהתאמה לתפיסת הביטחון הישנה והטובה. כלומר, מעתיקה את הלחימה לשטח האויב, ובשישה ימים משיגה הכרעה ברורה, וגם מחזקת את אפקט ההרתעה. יאמר ומייד. מלחמה זו הייתה הראשונה במלחמות ישראל, שתאמה במדויק לתפיסת הביטחון הלאומי (ראה יגאל אלון "מסך של חול).
העילה: איום ממשי ובו 200,000 מתושבי הצפון שרויים במקלטים, תחת אש בלתי פוסקת. ומשום הימצאותו של צבא זר בלבנון, המאיים על ישראל מצפון. הביצוע: העתקת הלחימה לשטח האויב, והשגת הכרעה ברורה בזמן קצר. וההישג: שיפור ממשי בהרתעה.
אלא שמה שהושג בשדות הקרב (על-פי העיקרון - "כי אין ביכולתה של מדינה דמוקרטית לנצח במערכה, כאשר בעורפה מתנהל מאבק פוליטי נגד המלחמה"), קוזז עד כדי היפוך בכיכרות העיר - משום, ניצול המלחמה למאבק פוליטי - בניסיון "להעתקת הבחירה הדמוקרטית, אל כיכר העיר".
לא די ברעה הזו, ותפיסת הביטחון הלאומי הפכה בעצמה לסוגייה מרכזית במאבק הפוליטי. וזאת לאחר ששוללי המלחמה העלו על סדר היום הציבורי, את סוגיית העילה למלחמה כראש ובעיקר. הללו (רבין ז"ל ופרס) ממעצבי תורת הביטחון ומממשי תפיסתה, שללו את מימוש "הברירה" לצאת למלחמה. וכתחליף העמידו על סדר היום וגם כנראה קיבעו בתודעה הלאומית - את מצב ה"האין ברירה", כעילת יסוד ליציאה למערכה. לא בכדי נמנעה הממשלה מאז ועד היום (לרבות המלחמה האחרונה ב-2006) מלגייס את מלוא העוצמה הצבאית, למרות ירי על עיר הבירה, הרג בלתי פוסק במרכזי הערים, וירי הנמשך עד היום בעוטף עזה.
ומאז, צה"ל שהרתעתו נסמכה הרבה על המוכנות הלאומית להפעלתו, נתפס בעיני האויב ובצדק לצבא כבול. וככזה, יופעל אם בכלל במלא עוצמתו במצב מעורפל של "אין ברירה". מה שהעביר את היוזמה לאויב, ובלבד ויכה ביהודים במידה נסבלת. אכן כן. שוללי "מלחמת הברירה" הקריבו לצורכיהם הפוליטיים את תפיסת הביטחון הלאומי. בלי דעת כי בכך יצרו לאויבי ישראל את האסטרטגיה האידיאלית - להילחם נגדה כשווי כוח, באמצעות הטרור, וללא חשש מהכרעה.
את ההוכחה סיפק מנהיג החיזבאללה חסן נסראללה - שהודה כי הופתע מהתגובה המסיבית של צה"ל בעקבות חטיפת החיילים. כלומר הלז הניח כי צה"ל הכבול אכן יגיב נקודתית, ותו לא.
מכל אלה ניתן להבין כי מאז 1982 בהפגנת ההמונים בכיכר העיר איבדה ישראל את דעתה, ללא חשבון להשלכות על ביטחונה - ולמחירי העתק שתידרש לשלם בגין אובדנה של תפיסת הביטחון הלאומי. ובלעדיה, אימצה ישראל תפיסת הביטחון התואמת לזו שעמדה לישוב היהודי בתקופת המנדט הבריטי. שם הופעלו יחידות הביטחון דאז "ההגנה" ו"פלמ"ח" - כדי להגן על הרכוש והנפש.
פועל יוצא מכך, ללא הכרעה צבאית ואובדן מתמשך של הרתעה, גזרה ישראל על עצמה לשחוק את מערכותיה. בהנחה כי עוצמתה מספיקה כדי עשיית הסדר מדיני. בלי דעת כי אויביה מבחינים היטב בחולשתה, ומאפשרים לה לשלם בשטחים תמורת שלום וירטואלי. בדיוק כמו שעשו השיח' המקומי והפריץ המצוי לאבותינו בגלות, בקבלת שלמונים תמורת ביטחון מדומה.
