אני מקנא בניזהאר חסאן, המרצה לקולנוע מן המכללה האקדמית ספיר, אשר "קנה את עולמו" ככל הנראה, בפרובוקציה המאורגנת שתיכנן והוציא אל הפועל. ממש מקנא. אינני מכיר אותו, אך אני מכיר היטב את המכללה שבה אני משמש כמרצה בכיר. וככזה אוכל לקבוע בפסקנות: לא, לא ייתכן כי המרצה נסחף באקט אמוציונאלי פתאומי ובלתי נשלט כאשר זרק מכיתת הלימוד תלמיד לבוש מדים. סטודנטים במדים אינם מחזה נדיר בישראל. להפך, נדיר שלא להיתקל בהם. וכך גם במכללת ספיר.
מרצה המעוניין שלא להיתקל בתלמידות בלבוש מינימליסטי, לא יציע את שירותי ההוראה שלו למוסד חילוני. מרצה המתעקש להימנע בעצמו מלבוש צנוע ומהכרח לשים כיפה לראשו, לא ישלח את קורות החיים שלו לוועדות הקבלה של מכללה דתית. ומרצה שלא יכול לסבול ללמד תלמידים לובשי מדים - ימנע מללמד בישראל. מה לעשות?
בחברה הישראלית הצבא הוא העם והעם הוא הצבא. הדבר לא התרחש לפתע ובטח לא בבוקר ההרצאה של ניזהאר חסאן. כך זה היה מאז ומתמיד. במוסדות ישראלים הסטודנטים לובשים מדים. אחדים, כי הגיעו ללמוד במהלך שירות מילואים. אחרים, כי הם בעצמם אנשי קבע או כוחות הביטחון. כך בישראל וכך במכללת ספיר אשר רבים מתלמידיה נמנים עם מסלולים מיוחדים לקצינים בצבא ובמשטרה.
לא הייתה כל הפתעה למר חסאן. מכללת ספיר אינה מוסד פציפיסטי או שוויצרי או הולנדי, שם באמת נדירים הם לובשי המדים. ספיר היא מוסד ישראלי וגם נשיאה הנו קצין בכיר במילואים. וכמו בספיר - כך ביתר המוסדות הישראלים להשכלה גבוהה.
אם בחר המרצה לשלוח את קורות חייו ולבקש פרנסה במכללת ספיר, ואף נמנע בתוקף מלהתנצל ולשים את האירוע המביך מאחוריו - נשאלת השאלה: למה כיוון? האדם הרציונאלי מכוון, על-פי רוב, לשיפור מצבו ולא לדרדורו. והנה, מרצה זה מתעקש להתחזות ל"מופתע" מהיחשפותו למדי ב' בקרב תלמידיו, ובסירובו לסגת מעמדתו ואף הוביל בעצמו להרחקתו מן המוסד אליו ביקש מלכתחילה להצטרף.
התשובה על שאלה זו מלמדת על מציאות ישראלית עגומה. עד כמה שאני יכול לנבא, הרי שניזהאר חסאן, בפרובוקציה שטרח להפיק - קנה את עולמו. אין לי ספק שמהר מכפי שאנו מתארים הוא יקבל פרס אגודה אקדמית אירופית לשוויון, קתדרה בפקולטה אמריקנית לזכויות אדם, מינוי במכון בינלאומי לזכויות אזרח, ותעודות כבוד ומלגות מטעם שלל מוסדות פוסט-ציוניים העסוקים בחקר המיליטריזם הציוני לגווניו. אני ממש מקנא.
הלוואי ויגיעו ימים שהתבטאויות ציוניות שגרתיות תזכנה לתשומת לב, להפגנות תמיכה ולקריירה מובטחת בקרב חוגים פטריוטיים. אך בימים שבהם האופנה האקדמית היא התגייסות אנשי סגל ליזום שלל הקלות לסרבני השמאל שישבו בכלא הצבאי (כפי שהיה במהלך אינתיפאדת אל-אקצה) ולהזמנת טייסים במילואים אשר סירבו לשרת ב"חיל הסיכול הממוקד" (כפי שאירע באונ' בן-גוריון), הרי שהבון טון האקדמי מכתיב קו אחר.
קו שמלמד כי ירבו סיכוייך, כמרצה וחוקר, לזכות בפרסום, אהדה, חיבה, הזמנות לכינוסים ונגישות לבימות נחשבות, אם תטרח להפגין קו אנטי ציוני - וקל וחומר אם תלמד את הקהילייה האקדמית בעולם על היותך אתה, הפציפיסט, נרדף על-ידי האקדמיה הישראלית המיליטאריסטית.
אני יכול להרגיע את מר חסאן. האקדמיה הישראלית אינה רודפת אותך. להפך, אני מנבא לך ימים טובים מאוד של הוקרה והערכה. אין לי ספק כי שמך כבר מוזכר בפורום זה או אחר לעמוד בראש מרכז לזכויות אדם, גם כרטיסי הטיסה לכינוסים רבי חשיבות בפיזה, לונדון ובריסל כבר מונפקים. שם תוכל לקבל חיבוק מחזק על אומץ הלב שלך בקידום ערכי השלום העולמי אל מול הכובש הציוני-לוחמני.
בישלת בעצמך, ובמודע, פרובוקציה זו. ספיר הוא קמפוס רווי רב תרבותיות. חילונים גמורים לצד חובשי כיפות. יהודים וערבים. לובשי מדים לצד עוטות רעלות. הדבר ידוע והמצטמרר ממנו אינו פונה מלכתחילה לבקש שם עבודה.
טוב עשתה המכללה בתגובתה המתונה והשקולה על-מנת להבהיר לתלמידיה כי סטודנט לא נבחן כאן בלבושו. טוב עשית אתה, למען עצמך, כאשר התעקשת ללבות את המשבר ולהבטיח לך עתיד מזהיר יותר מאשר אנונימיות אקדמית. מי שמע עליך קודם לכן? לי, כפטריוט-ציוני מן השורה, נותר רק להצטער ולקנא.
ועוד מילה אחת, הרי לכם תלמידי ותלמידות ספיר עדות ל'מדינת כל אזרחיה' הרב תרבותית, העתידה להחליף את זו היהודית. סממני הריבונות הישראלית-לאומית בדמות מדי צה"ל, יתבקשו אז אחר כבוד לצאת את הכיתה.
