האם אנחנו באמת רוצים שיגיע היום שאחרי הקסאם? שיגיע היום שתושבי שדרות ותושבי הקיבוצים סביבה יוכלו לחיות ככל אחד אחר בשקט ובשלום? האם אנחנו באמת רוצים שיגיע היום שלא נצטרך לדמוע מול המרקע למראה אם של ילד שרצה להיות שחקן כדורגל ואיבד את רגלו?
או שאולי יש אפשרות נוספת: חלקים גדולים באוכלוסיה, אכן רוצים שיגיע היום שאחרי הקסאם. היום שהם יוכלו לראות בטלוויזיה איך תושבי שדרות חיים בשקט. איך ילדים שלווים משחקים ברחוב בנחת. לחלקים אחרים באוכלוסיה, יום כזה, היום שאחרי הקסאמים הוא יום מפחיד. אלו הם קבוצות האוכלוסיה הקרויות אליטה. קרי קבוצות שונות המשתתפות יחד בהנהגה וקובעות את סדר היום הלאומי.
לממשלה, לא טוב יום כזה, כי אז יצטרכו לחשוב על השלום. לא לחשוב עליו כמשהו שמבטיחים לילד שנולד, כי יזכה לו במקום לשרת בצבא, תוך שקורצים בהזדמנות בעין. אלא כמשהו שממשל בוש ורייס בייאושם מנסה להתלות בו כהישג מיידי ולכן דורשים להיכנס לפרטים על דמות השלום.
לשלטון בישראל אין מושג איך יראה השלום בפועל. השלום של היום שאחרי סיום הקסאם ויום שאחרי סיום המתאבדים. מנגנונים שהיו בממשלה בעבר לתכנון שלום נסגרו. הכסף נחוץ לביטחון.
השלום הוא דבר חדש ומפחיד לשחיתות ולביורוקרטיה. לכן מבחינת השלטון עדיף להמשיך לחשוב כי כל ערבי נולד עם גנטיקה של מחבל ולמד באיסלאם שעליו להיות כזה.
מורשת שרון נלמדה היטב. בטלוויזיה מעצבים ובעיקר משמרים סדר יום. מכיוון שטרור מצטלם "חזק" הוא כלי מהיר ונוח להנצחת שלטון חלש. בוש למד את זה משרון ואולמרט וברק גם.
טרור טוב לצבא ולתעשיות הביטחון. לא היו שנים עתירות תקציב מאלו של אחרי אינתיפאדה ומלחמת לבנון השנייה לתקציבי הצבא והביטחון. אפשר לשלם משכורות ולפתח נשק למלחמה הקודמת. אפשר לפתח את המיזם הקודם של שמעון פרס, זה שלפני המכונית החשמלית, של דבורים רובוטיות נגד טרור. לא שמעון. הדבורים לא יאפשרו לנו להפסיק לשיר את שיר השלום ולחיות בשלום.
הקסאמים על שדרות עוזרים לשמור את הקיטוב בישראל שהתגבר באינתיפאדה השנייה ובשוליה. קיטוב הוא כמו בשכונות תל אביב. בין צפון עשיר ודרום עני. שדרות ועזה הם הדרום העני. לא סתם העשירים תורמים ברוחב כיס. הצדקה עוזרת לעניים לזכור את מיקומם.
טרור גם טוב לאקדמיה. לכאורה הייתה האקדמיה צריכה להיות מעבדת סיעור מוחות. המקום בו חושבים על היום שאחרי הקסאם. מעבדה נסיונית שבה לא רק יוצרים נשק חדש. אלא גם בודקים חלופות של שלום בחיי היום יום.
האקדמיה מורכבת מאליטה של פרופסורים. כמו שאר הקבוצות השותפות באליטה הקיימת גם קבוצה זו לא רוצה שסדר היום הקיים ישתנה. שינוי עלול ליתרה מול מרצים בעלי דעות חדשות שאינם משכפלים שוב ושוב מאמרים על ישוב מגויס לטובת הביטחון.
ובמצב הנוכחי בו העיצוב של סדר היום נעשה באמצעות הטלוויזיה -עבור קבוצות השותפות באליטה הקיימת: העשירים, הממשל, הצבא והאקדמיה, חלופות של שקט של היום שאחרי הקסאם הן מפחידות. חלופות בו הסדר הקיים והקביעות הנוחה, עלולות להתחלף בלא ידוע.
