בין הלקחים שניתן ללמוד מן השאון סביב מסקנות ועדת וינוגרד, ישנו אחד שמוטב להעמידו בראש מעינינו לעתיד. כוונתי היא לאופי הביקורת הציבורית, מכל הכיוונים, כלפי הממשלה ואוזלת ידה של הוועדה שתקוות כה רבות נתלו בעבודתה. נראה שמעמד הביקורת בחברה ישראלית הולך ונשחק לנוכח כסותה האידיאולוגית התמידית או לפחות לנוכח הדימוי המוטה שדבק בה. הרי בעידן שלנו הציבור אינו מאמין עוד במבקר-הגיבור, הנביאי כמעט, אשר שופך אור על חטאי החברה ומחזיר את העם אל נתיב האמת. כיום אנו בוחנים בקפידה את מוצאו הרעיוני של המבקר ומחטטים בקורות חייו על-מנת לאתר את שליחיו המדומיינים או הממשיים. אין עוד הילה מקצועית או סגולית לביקורת; טבעה ואופייה נקבעים על-ידי השתייכותה לעיתון זה או אחר או מקורה במחנה פוליטי מסוים. למעשה, בחברה דמוקרטית, כולנו הפכנו למבקרים קולניים בעלי אין ספור אמצעים להתבטא ולשפוך דליים של חימה וחרון על עוולות השעה, אך אשר ממעיטים בניסיון להציב קריטריון בסיסי משותף לשיפוטנו הזעוף. כך אדי הביקורת עולים במעלות הרקיע ככדור פורח בלתי מאויש, שגורלו לעוף זמן מה מעל ראשינו ולהיעלם לעד.
הביקורת בחברה ישראלית אינה מצליחה למצוא לה עוגן בטוח; אין לנו אמות מידה משותפות עליהן ניתן היה לבסס בחינה יסודית של מאורע כזה או אחר. קרבתה של הביקורת לאידיאולוגיה פוליטית, מזיקה בכך שמשמיטה את האובייקטיביות המינימאלית הנחוצה לה לביסוס מעמדה. הרי גם בעידן פוסט-מודרני, לא סר חנם של הגינות ויושר כמסד הקולקטיבי. הנורמטיביות הבסיסית נעדרת מההתנהגות הציבורית, וכל אחד נוהג ככל העולה על רוחו וככל שנטייתו האידיאולוגית מורה לו. זאת, כשאר השיח הביקורתי, שאינו יכול להתגלגל בחלל ריק אלא חייב לעורר את תשומת לבינו לנקודות התורפה בהווייתנו המשותפת; כיום הוא רק מצביע על צרות-אופקים ועדתיות (או לפחות נתפס כך על-ידי חלק מן הציבור), אשר בסופו של דבר גורמים לכישלון כל הניסיונות לחולל תמורות בעקבות האירועים המכוננים. גם הישענות על אמות-מידה חיצוניות טעות היא: הרי כל אחד שמביא לדוגמה מדינה כלשהי וטוען שבה "יש משמעות למילה אחריות והמנהיגות יודעת להסיק מסקנות" אינו תורם מאומה למילוי החלל המקומי. אין כל אפשרות להיתלות בסטנדרטים בינלאומיים או כלל אנושיים כל עוד אלה לא השתקעו במציאות המקומית, או כל עוד לא נמצא הריבון המסוגל להחדירם אל המרקם החברתי. מוטב על הביקורת להתגבש מתוך הנסיבות הפנימיות, מתוך הייחודיות של המקום והערגה העזה שמקורה בחברה עצמה.
קלה הייתה מלאכתו של עמוס הנביא בימים ההם. היה זה העוגן האלוהי עליו התבסס הוא בציוויו "שנאו רע ואהבו טוב, והציגו בשער משפט". המוסר השמיימי ויראת האל, אינם עוד תקפים לכלל החברה הישראלית אשר מחפשת אחר עוגן אחר. בימים אלה מוטב להשקיע מאמצים על-מנת להחזיר לביקורת את מקומה הראוי ויכולתה הממשית להשפיע. חייב זה להיות העוגן האובייקטיבי שבו ימצא כל אזרח את מימוש שאיפותיו וציפיותיו. ייתכן, והמוצא היחיד היא חוקה אשר תגדיר באופן חד וברור הן את אחריותם של נושאי השררה, והן את סמכויותיו של האזרח הפשוט. הרי החוקה איננה רק מסמך משפטי קר ויבש, אלא גם רוח האומה והעוגן הנורמטיבי שלה, שבלעדיו עוד נשוטט זמן רב בעין הסערה.