להבנת הנושא אני ממליץ על ספרו של ג'ון גרישם "חף מפשע" (סיפור אמיתי) - שני צעירים שהואשמו ברצח ואונס, נידונו אחד - למאסר עולם והשני - למוות. עד שהתברר שהם זכאים. הפחד - שזה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו!
הכתבה המלאה והמפורטת על גלגולי המשפט של יוסף זוהר בן 42, שזוכה כליל מחשד לרצח אביו, שהיה חולה בניוון שרירים וטופל ע"י ד"ר טוקילה ממולדובה (שהורשע בסוף ברצח כפול) - התפרסמה בעיתון הארץ מיום 18.02.08, ע"י הכתבת עופרה אידלמן.
האזרח יוסף זוהר שיוצג ע"י עו"ד ארד-איילון, מגיש תביעת פיצויים נגד המדינה והמשטרה, והשאלה היא אם יש פיצויי כספי עבור 5 שנות ייסורים, סבל, עגמת נפש, השפלה, פגיעה בכבוד האישי המשפחתי וההסברים לילדים והסביבה.
בפסק הדין יש ביקורת נוקבת על המשטרה, דרכי פעולתה, חקירתה והניסיון ללכת עם הראש בקיר, נגד כל הסיכויים, נגד ההיגיון העובדתי והמשפטי, לעקם גרסאות, לעשות תרגילים מלוכלכים, איומים, סחיטת עדים, וכל זאת כדי לפתור רצח, לסגור תיק ולסיום מסיבת עיתונאים. אין זה מקרה רגיל, אבל לצערי לא מקרה יוצא דופן בהיסטוריה של המערכת הפלילית שלנו.
מה שמרגיז ומרתיח בנסיבות אלה, היא העובדה שקציני המשטרה וביניהם, "מיטב החוקרים", כפי שהמשטרה והעיתונות אוהבים לצטט, לא יודעים או שכחו את מטרות המשטרה כפי שהוגדרו בחוק.
תפקידה של המשטרה - עפ"י החוק, בכל הנוגע לעבירות פליליות, הוא, לאסוף ראיות, לאסוף עובדות, לאסוף עדים, עדי ראייה, עדים במעגל חיצוני, שיכולים לשפוך אור על האירוע כדי להגיע לחקר האמת.
על המשטרה - לאסוף ראיות לרעת החשוד וגם לטובתו, במידה שווה, כלומר: להיות אובייקטיביים (עד כמה שניתן), במהלך החקירה ולהגיש את תיק הממצאים לפרקליטות, לצורכי בדיקה והחלטה.
לא פעם, פסקו בתי המשפט, העירו, הדריכו ואף נזפו בקציני משטרה ובחוקרים בכך, שלא בדקו אליבי שנתן החשוד, לא אספו את כל הראיות מזירת האירוע, או לא חקרו את כל העדים הרלוונטיים בזמן אמת או בסמוך לו.
גורם הזמן - בחקירת עבירות פשע, במיוחד רצח הוא קריטי וככל שעבר הזמן, הסיכוי לפתרון הולך וקטן.
מובן שאסור לשחרר מאחריות את הפרקליטות ובתי המשפט, שהם המחסום האחרון בפני עיוותי דין, כשעל כל המערכות מרחף עיקרון הברזל, שהפך לעקרון קונסטיטוציוני אוניברסאלי של "חזקת החפות".
האם יש מקרים של עיוות דין - כן. האם נצמדים לתיאוריה שגויה - יתכן. האם לפעמים יש רצון לפתור תיק בוער מהר - כן. האם יושבים בכלא אנשים חפים מפשע שהורשעו - על סמך עדויות מפוברקות, עדי שקר, "עדי-מדינה" לא מהימנים "מדובבים" - שהושתלו בתאים, מתודרכים ומיומנים - לצערי יתכן מאוד. האם ניתן להתגבר או לצמצם את התופעה - התשובה גם היא כן.
רצח חגית קיקוס קחו למשל את פרשת רצח הנערה חנית קיקוס ז"ל. התחקיר המקיף שפורסם בעיתון מעריב על פרשת רצח הילדה היפה והתמימה מעורר פחד וחלחלה מחד-גיסא - מחשבות נוגות, המעוררות שאלות מתמיהות על מערכת אכיפת החוק, משטרה, פרקליטות, בית משפט, מאידך-גיסא.
13 שנים, יושב הבדואי סולימאן אל עובד בכלא על רצח ואונס הילדה חנית קיקוס ז"ל. עו"ד פלדמן, סניגורו, ולמרבה הפלא גם אביה של הנרצחת טוענים לחפותו ולעיוות דין נוראי וטרגי - לפיו יתכן שאדם חף מפשע, אזרח בעל-מנת משכל נמוכה או גבולית, בשל נסיבות של לחץ, פחד, אי הבנת הנקרא - הודה במה שלא עשה ומשלם מחיר נוראי.
יתירה מכך, פרוטוקול המשפט וסניגורו עו"ד אביגדור פלדמן, מטובי הפרקליטים הפליליים, מצביעים על סתירות ואי התאמות בין העובדות בשטח, לבין האמור בהודאות. אין כל ראיה חיצונית התומכת בהרשעתו ברצח - אין כל ראיה ישירה הקושרת אותו לרצח - שהן אבני יסוד בכל הרשעה פלילית.
ואם לא די בכל אלה, בא התחקיר המקיף ושופך אור על מסכת ארוכה של עובדות וראיות, המצביעות על חפותו של האיש - כולל העובדה שהתגלתה במהלך המשפט - שהגופה של הנרצחת נמצאה 30 ק"מ הרחק מהמקום עליו הצביע הנאשם. התחקיר גם נותן כיווני חקירה אפשריים למציאת הרוצח האמיתי ואת כל הטעויות שנעשו ע"י המשטרה ויתר הזרועות של החוק.
המשפט של רצח הנערה חנית קיקוס - יכול להיכנס לספר השיאים של גינס המשפטי - כאחד השיאים השליליים של מערכת המשפט שלנו. אין דוגמא בארץ ואולי בעולם כולו, שאדם מזוכה פעמיים מרצח, במחוזי ובעליון, ומורשע ברצח ואונס בעקבות דיון נוסף, בהרכב מורחב, על אותן עבירות מהן זוכה בווריאציות שונות.
הסתירות והניגודים המהותיים, שנתגלו במהלך המשפטים במחוזי ובעליון - זועקים לשמיים. העובדה שהרצח והאונס נעשו ביחד ע"י אותו אדם, כעולה מן העובדות - לא הרתיע את בית המשפט להרשיע את הבדואי באונס ולזכותו מהרצח - דבר שהוא יותר מאשר תמוה ומעורר ספקות.
הספק גדול עד כדי כך, שאביה של חנית ז"ל טוען לאורך שנים שיש לו ספק בהרשעה והצטרף לבקשה למשפט חוזר. יתירה מכך, השופטת ומבקרת המדינה ((בדימ.)) גב' בן פורת מונתה ע"י היועץ המשפטי לממשלה, לבדוק את הפרשה ביסודיות. מסקנותיה מעוררות מחשבות נוגות על מערכת המשפט, כאשר המלצתה מחד להמתקת העונש (חנינה) ורמז ברור למשפט חוזר, בו להערכתי סיכויו לזיכוי גבוהים מאוד.
אבל המקרה הזה אינו חריג - קחו למשל את פרשת רצח החייל אולג שייחט ז"ל - בו נעצרו שלושה חשודים, נחקרו, הודו באשמה ואפילו שיחזרו למצלמות את הרצח - ואז לפתע שוחררו וזוכו מהאשמה ונעצרו שלושה חשודים חדשים.
השב"כ טען שהחשודים לא קשורים לרצח והמשטרה התעקשה שכן והגישה כתב אישום. הסתירות בין זרועות החוק האלה מדאיגה ביותר - ואולי יש מקום לפי טענת משפטנים מסוימים לחזור לשיטת השופט החוקר.
קחו למשל את המקרה האחרון שהתפרסם, לפיו שחרר בית המשפט את החשוד ברצח חברתו באוסטרליה לפני 10 שנים אייל זיגר. המשטרה טענה שהוא מסר הודאה בה הוא מודה ברצח. סנגורו טוען שהוצאה ממנו באיומים ולחצים לא לגיטימיים. בית המשפט שחרר אותו למעצר בית שהוא מהלך לא שגרתי במקרים של רצח.
משה זגורי מבין הפרסומים המעניינים, נציין את הזיכוי הבולט והחשוב של משה זגורי, מחמת הספק, בהליך של דיון נוסף מרצח חלפן הכספים אפרים יאס ז"ל בשנת 1988. להדגיש הזיכוי הגיע אחרי שזגורי ריצה בכלא 5.5 שנים לאחר שהורשע בעבירת רצח של חלפן הכספים.
שלושה שופטי בית המשפט המחוזי + שלושה שופטי בית המשפט העליון בערעור - הרשיעו אותו ברצח, ורק בהליך של משפט חוזר בהרכב מורחב של 7 שופטים - זוכה זגורי ברוב של 5 שופטים נגד 2 (שהרשיעו אותו גם בערעור בעליון) - וכך יצא לחופשי אחרי שריצה בכלא 5.5 שנות חיים.
במקרה הספציפי, שהיה מקרה חריג ומיוחד, בו הורשע זגורי ע"י בית המשפט העליון ברצח, שעה ששותף שלו כביכול לעבירה, זוכה ע"י שלושה שופטים אחרים מאותה עבירה.
לדעת 5 שופטי הרוב, במשפט חוזר, מאחר שבשני המשפטים הנפרדים התקיימה תשתית עובדתית וראייתית זהה - שהתבססה על עדות "עד מדינה" + עדויות נוספות במשטרה, אין מקום לתוצאות שונות בשני המשפטים ומכאן הזיכוי.
למרות שהמקרה הנזכר לעיל הוא מעניין ומסובך מבחינה משפטית - אין הוא המקרה היחיד, וכאן כדאי להזכיר זיכויים של הנאשמים המורשעים בפרשה שכונתה "כנופיית מע"צ" בתקופה שנות ה-60 - לאחר שנות כלא רבות, לאחר שקצין משטרה - שהיה החוקר הראשי בפרשה, מצפונו הציק לו, והוא התוודה בפומבי, שהעדויות פוברקו, החשודים הוכו, עונו גופנית ונפשית, והוצאו מהם הודאות שקריות. אומנם הם קיבלו פיצוי כספי, אך מי יחזיר להם את שנות החיים שנגזלו ושנות החיים היפים שחלפו בכלא - להם למשפחותיהם לילדיהם - על כך אין פיצוי וזאת הבעיה.
ניתן להרכיב רשימה די ארוכה ומפחידה של מקרים, דוגמת הזיכוי במשפט חוזר של עמוס ברנס על רצח רחל הלר ז"ל וכן הווידוי של קצין המשטרה הבכיר, סנ"צ דני מרוז, שהוא גם עו"ד שמצפונו העיק לו אחרי שנים ואדם נוסף שישב בכלא 7 שנים זוכה ומצפה גם הוא לפיצוי כספי.
עדי מדינה ניתן להמשיך בדוגמאות - אך הנושא והעיקרון ברורים, כמו שתי הדוגמאות הנוספות מהפרסום בעיתונות המוזכרות לעיל, כגון: הנאשמים ברצח החייל שייחט, שלושה צעירים מכפר כנא, ישוחררו בקרוב בעקבות התפתחויות דרמטיות בחקירה. על זה נוסיף את הפרסום - כי החשוד ברצח בנג'ו (עבריין מוכר - מקורב לאחת ממשפחות הפשע המאורגן) - שוחרר לאחר שהוגש נגדו כתב אישום - והוא בוטל לאחר 7 חודשים - כאשר הפרקליטות הגיעה למסקנה שיש יותר מדי חורים בכתב האישום ופחות מדי ראיות מוצקות להוכחת אשמת רצח.
ברוב המקרים שפירטתי לעיל ובאלו שלא הזכרתי - היו מעורבים "עדי מדינה" או "מדובבים" למיניהם וכבר הזהרתי בנושא זה (ראה מאמרי - "זהירות "עדי מדינה") על התופעה והצורך לשנותה ולהתייחס אליה בכלים אחרים יעילים יותר - למרות שמדובר בתופעה שהיא "הכרח בעל יגונה" או הרע במיעוטו.
האם יושבים בבתי כלא אנשים שהורשעו בעבירות שונות מבלי שהם ביצעו אותם, אם על-ידי הפללה, מילכוד, עדויות שקר של "עדי מדינה" וכו'... התשובה היא - הדבר בהחלט יכול להיות, ובסבירות גבוהה. בשני המקרים המצב מדאיג, מעורר מחשבה וזועק לתיקון, לבדק בית ולשינוי שחייב לבוא בהקדם.
האשמה במקרים אלה, רובצת ככל הנראה, בעיקר לפיתחם של המשטרה והתביעה ובתי המשפט. אין להבין מכך, שבית המשפט יכול לפתור את עצמו מאחריות, ההפך הוא הנכון.
אזרחי המדינה רואים בבתי המשפט ובצדק את המחסום האחרון והאיתן, לשלטון החוק, למניעת עיוות דין, אי צדק ועוולות שלטוניות אחרות - אזרחיות ופליליות. הציבור מצפה, ששופטים מנוסים, ישרים, בעלי ידע ומיומנות משפטית יזהו את הפגמים, התקלות, "העבודה בעיניים" של העדים השקריים והמלכודות - ויעשו משפט צדק. אך אסור לשכוח שבית המשפט שופט רק על עפ"י מה שיש לו בפניו, וזה לא תמיד מספיק.
הפתרון הפתרון טמון בחזרה לימים בהם לא ניתן היה להרשיע אדם על-פי הודאתו בלבד בתוספות "דבר-מה" - אלא בסיוע ממשי חיצוני - ועצמאי.
יש לבדוק מחדש את כל נושא "עדי-המדינה", "המדובבים" למיניהם ולקבוע כללים חדשים ונוקשים לשימוש בראיות שהושגו בדרכים עוקפות, לא שיגרתיות, באמצעות תרגילים לא מקובלים של המשטרה כגון הטמנת מלכודות, בהן יכולים ליפול בקלות אנשים חלשי אופי, חלשי גוף ורפי שכל - ויש לכך דוגמאות במציאות, כמו הבדואי סולימאן אל עוביד - ובמחוזי בחיפה - בחור מעורער בנפשו שהורשע ברצח על-רקע מיני.
חשוב למצוא דרך לחיזוק האמצעים שיבטיחו חקירה הוגנת, מקצועית ועניינית שתביא לחקר העובדות הנכונות.
על התביעה לתרום את חלקה לשלטון החוק על-ידי ביקורת נוקבת של מעשים וחקירות חריגות, ובמיוחד עליה להיות אמיצה ונועזת ובמקום שיש לה ספקות לא להעביר הכדור לבית המשפט, אלא להחליט לגופו של עניין - ואם ךךיש צורך בשחרור חשוד או ביטול כתב אישום או אפילו זיכוי - לעשות זאת באומץ.
אם דברים אלו יבוצעו, יהיה בכך אומנם כדי להקשות על המשטרה והתביעה להרשיע, אך יהיה יותר קל - לציבור הרחב וגם לשופטים - לישון טוב בלילה.
הפתרונות למניעת חששות לעיוות דין, וחשש לאי צדק הן בחקיקה ופסיקה שתבטיח שלא יורשע אדם בעבירת פשע על סמך הודאה בלבד אלא בחיזוק ע"י ראייה חיצונית בלתי תלויה ועצמאית בדרגה גבוהה.
יש לחזור ולקדש את עקרון "חזקת החפות", ואת עקרון "הספק הסביר" שכנראה נעלמו ולא נקלטו במערכת המשפט. כב' השופט לינדנשטראוס, שהיה נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה וכעת מבקר המדינה, פרסם ספר ובו השוואה בין עקרון "חזקת החפות" בישראל ובארה"ב. וספר נוסף, בעניין "הספק הסביר" - מסקנתו של השופט, שמערכת המשפט בישראל לא הפנימה מספיק והנושא לא חלחל לתוך התפיסה המערכתית של המשטרה הפרקליטות ובתי המשפט, שהאדם הוא חף מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתו, וזאת נקודת המוצא לכל חקירה ולכל משפט. מה חבל.
ולסיכום: גם עיוות דין שמתוקן באיחור הוא בבחינת עשיית צדק, אבל צדק שבא באיחור הוא לפעמים עיוות דין כשלעצמו. הודאה בטעות ותיקונה ע"י מערכת החוק היא תוספת של חוסן מוסרי ומשפטי לזרועות החוק, גם אם זה נעשה ע"י הפרקליטות, בג"צ, במשפט חוזר - או באיחור של שנים.
