בקלות בלתי-נסבלת מסייעים מדי שנה פקידי משרד הרווחה, בהוצאת רבבות ילדים מבתיהם, כשהנפגעות העיקריות הן משפחות מעוטות-יכולת, חד-הוריות ועולים. הגיע המצב לכך שכיום חיים כ-40 אלף ילדים כאלה מחוץ לבתי-הוריהם הביולוגים - שיעור הגבוה פי חמישה מהממוצע בעולם המערבי.
במרבית המקרים נמסרים הילדים לאימוץ או לידי משפחות אומנות, שפורשות עליהם את חסותן, בהשראתו של משרד הרווחה המנצח על המלאכה.
לפרשת ניתוקם של הילדים האלה מבתי הוריהם יש היסטוריה, כמו גם היסטריה. ימיה כימי המדינה, בת 60 השנה. כמעט תמיד היא הייתה מלווה בשערוריות מסמרות-שיער של בית הרוס ולא-מתפקד, ובמקרים רבים היא נותרה בקרב הילדים, שבגרו בינתיים, כתעלומה..
יתומי השואה הסיפתח היו ילדי השואה, ללא שאר-בשר, שהגיעו ארצה בדרך-לא-דרך. הם הגיעו לידיו של משרד הסעד דאז (הרווחה דהיום). זה הפקיד אותם בידיהן של משפחות מאמצות, חשוכות-ילדים, והם גדלו במחיצתן. במקרים רבים לא עלה האימוץ יפה. משהגיעו הילדים לפירקם וביקשו לחשוף את הוריהם הביולוגיים - הם נתקלו בחומה אטומה ובצורה של רשויות הסעד. אחד הגורמים לכך היה היעדרם של מסמכים מתאימים שיצביעו על מוצא הילדים, וגורם נוסף נעוץ, מן הסתם, בקשיחותן הביורוקרטית של הרשויות וחוסר-רגישותן לבעייתם הכאובה כל כך של הילדים האומללים. אין תימה, איפוא, שנפשם של הילדים שבגרו בינתיים, נותרה חצויה, קרועה ופצועה, כאשר סקרנותם הטבעית לדעת מי באמת היו הוריהם הביולוגיים התייסרה בהעדר מענה מספק.
ילדי תימן אחר-כך באה פרשת ילדי תימן האבודים, שנותרה בגדר תעלומה עד עצם היום הזה. גם ארבע ועדות החקירה שהוקמו במרוצת השנים כדי למצוא מוצא מן הסבך - העלו חרס. ככל הידוע נלקחו ילדים של משפחות תימניות, ששוכנו במעברות או בשיכונים דלים, על-ידי רשויות הרווחה ונמסרו לאימוץ אצל משפחות של קורבנות השואה, חשוכי הילדים, שלא יכלו להביא ילדים לעולם בעיקר בשל עיקור במחנות ההשמדה באירופה. ילדים אלה נעלמו, בלא שהשאירו אחריהם עקבות, או שזהותם פשוט נטשטשה, ועד עצם היום הזה טרם נמצא האדם שיוכל להעיד, ממקור ראשון, מה באמת עלה בגורלם. כל ועדות החקירה שהוקמו כדי לברר זאת, הגיעו למסקנה הנחרצת והעגומה שהייתה כאן, לא פחות ולא יותר מאשר אוזלת-יד משוועת מצד הרשויות. בסופו של דבר הלכו רבים מילדים אלה לעולמם, ואחרים פשוט לא נמצאו עוד. במקרים מסויימים אפילו נפתחו קברים ונחקרו עדים, על-פי סדרי-דין של בתי המשפט, והכל כדי להביא, אחת ולתמיד, לסיום הפרשה הכאובה; אלא שלמרבה הצער, היא נותרה, עדיין, בגדר תעלומה.
ילדי המצוקה תעלומות יתומי השואה וילדי תימן האבודים, שנותקו מהוריהם הביולוגים לא נותרו בודדות בשטח. נוספו אליהן אחרות, כמו זו של ילדי המשפחות דלות האמצעים, או זו של ילדי המשפחות החד-הוריות; זו של ילדי הפרוצות וזו של ילדי העבריינים. בכל המקרים הם לא מצאו את מקומם בחיק-הוריהם הביולוגים, שנבצר מהם, מסיבות השמורות עימם, לגדל אותם במסגרתם. במרבית המקרים נמסרו הילדים על-ידי משרד הרווחה ולאחר פסיקת בית המשפט, לידיהן של משפחות אומנות, שקיבלו על עצמן את הטיפול בילדים הננטשים לאחר שעברו קורסי-הכשרה מתאימים.
ילדי השאנטי ויש גם ילדים נטושים ברחוב, שמצאו את דרכם ל"בית השאנטי" - מעון תל אביבי בשכונת נווה צדק, שהוא מקלט יחידי מסוגו בארץ לבני נוער הנמצאים במצוקה: כאלה שברחו מביתם לאחר שסבלו מאלימות פיזית, מינית ומילולית, מהורים נרקומנים או אלכוהוליסטים; נערים שנמצאו בעימות עם הרשויות, שנפלטו ממסגרות-טיפול פורמאליות, או שננטשו על-ידי הוריהם. בני הנוער מגיעים לבית השאנטי בכוחות-עצמם, או שהם נשלחים אליו על-ידי הרשויות. בכל מקרה הוא מהווה עבורם מיפלט אחרון, לפני התדרדרות בלתי-נמנעת לרחוב, לסמים, לזנות ולעולם הפשע.
מאז שנת 1984, שבה הוקם בית השאנטי, שוכנו בין כתליו מעל עשרים אלף בני נוער, אף כי הוא עדיין סובל ממחסור בתנאי קיום בסיסיים להמשך הישרדותו. לפני שמונה שנים קיבלה אם הבית, מרים קליין (מריומה), את אות הנשיא למתנדב והיא גם נמנתה עם מדליקי המשואות ביום העצמאות ה-52 למדינה.
