חייהם של הקוראים בתורה (כמו הח"מ) קלים השנה יותר מאשר ברוב השנים. מאחר שאנו בשנה מעוברת, אין מחברים את הפרשיות אותן מחברים בשנים פשוטות על-מנת שמספר פרשיות התורה יתאים למספר שבתות השנה. כך נמנעת השנה ה"עבודה" הקשה שבקריאת פרשות "ויקהל" ו"פקודי" יחדיו - משימה של כ-250 פסוקים.
אבל לכאורה נדמה, ששתי פרשות אלו מיותרות ברובן. הן חוזרות כמעט מילה במילה על הציוויים שניתנו למשה בנוגע להקמת המשכן, ואשר כבר נמסרו בפרטי פרטים בפרשיות "תרומה", "תצוה" ו"כי תשא". התורה, המקמצת מאוד במילים ובפסוקים, מצאה לנכון לבצע חזרה מייגעת זו - מדוע?
שאלה זו הטרידה לא מעט פרשנים, ופרופ' נחמה ליבוביץ המנוחה הביאה את הדעות העיקריות בספרה "עיונים חדשים בספר שמות". הנה תמציתן:
- הרמב"ן (ר' משה בן נחמן) סבור, שהכפילות היא "דרך חיבה ודרך מעלה, לומר כי חפץ ה' במלאכה ומזכיר אותה בתורתו פעמים רבות להרבות שכר לעוסקים בה".
- ר' חיים בן עטר, בעל "אור החיים", הולך באותו כיוון: "גילה הכתוב בעניין מעשה המשכן כי חביב עליו, ולזה נכתב שתי פעמים".
- הרלב"ג (ר' לוי בן גרשום) נותן שתי תשובות. האחת: כך נהגו האנשים לדבר באותה עת והתורה דיברה בלשון בני אדם. השנייה: התורה בכוונה מאריכה לעיתים ומקצרת לעיתים - דווקא כדי שלא נחשוב שיש לה סגנון אחיד, אלא נתעמק בכל מקרה לגופו.
- ר' שמשון רפאל הירש, הרואה טעם אליגורי בכל פרט מפרטי המשכן, מסביר שהחזרה נועדה להדגיש שבוני המשכן קיימו את כל הכוונות והסודות הטמונים במלאכה.
- משה מנדלסון רואה בכפילות מסר בדבר חשיבותו של המעשה האנושי וקידושן של הפעולות הראשונות שעושה עם ישראל בהיותו עם - כך שהכל יידעו שעליהם להקדיש את כל מעשיהם לשם שמים.
ליבוביץ מציינת, כי הרלב"ג חיפש טעם אחיד לחזרות השונות שיש בתורה על עניינים טכניים לכאורה, ולכן הציע את התשובה בדבר הסגנון של אותם ימים. לדבריה, נראה שהרלב"ג עצמו הרגיש בחולשתה של תשובה זו, ולכן הציע את הסברו השני. אך אולי בשורות הבאות נוכל להציע הסבר כולל שכזה.
ניתן להצביע על מספר מקומות בהם חוזרת התורה, או נותנת פירוט יתר, של עניינים טכניים שניתן היה לקצר בהם. מלאכת המשכן, בה אנו עוסקים כאן, היא רק הדוגמא הראשונה ואולי הבולטת, אך בהחלט לא היחידה. הנה עוד מקרים:
1) בספר במדבר מופיעים שני מיפקדים שנערכו במדבר סיני - בשנה השנייה לאחר היציאה ממצרים וערב הכניסה לארץ. בשני המקרים, נמסר פירוט נרחב מאוד של שיטת המיפקד ונתוניו, למרות שניתן היה לקצר בהם.
2) בפרשת "נשא" מוזכרים הקורבנות שהקריבו נשיאי השבטים עם חנוכת המזבח. 12 פעמים חוזרים בדיוק אותם שישה פסוקים, למעט שמו של הנשיא, למרות שניתן היה לומר: פלוני הקריב כמו אלמוני.
3. בפרשת "מטות" מופיע, על פני עשרות פסוקים, הפירוט של השלל שלקחו בני ישראל לאחר שהכניעו את מדין והצורה בה חולק בין החיילים לבין הכהנים והמשכן.
יש מכנה משותף לכל המקרים הללו: בכולם מדובר על כספי ציבור. המשכן נבנה בתרומות של כל בני ישראל. המיפקדים נערכו על-ידי גביית מחצית השקל מכל הגברים בני 20 עד 60. המיפקד השני גם היה הבסיס לחלוקת הארץ בין השבטים ובין בתי האב בכל שבט. הנשיאים, כאנשי ציבור, מחויבים בדיווח לציבור על רכושם והשימוש בו. חלוקת השלל נגעה ל-12 אלף חיילים מכל השבטים ולמשכן השייך לעם ישראל כולו.
התורה מפרטת דווקא במקרים אלו, על-מנת להדגיש בפנינו את החשיבות של השקיפות, הבקרה והמינהל התקין כאשר מדובר ברכוש ציבורי. במשכן ניתן היה לומר: הכל נעשה לפי התוכניות ובמסגרת התקציב. אך ידוע היטב, שאמירות כלליות כאלו עלולות להוות מחסה להסתרת אי-סדרים, חריגות ואף מעילות.
לא בתורה ולא במשכן. כאן נמסר פירוט עד רמת הבד הבודד: מה בדיוק היו מידותיהם של בגדי הכהן הגדול. כאן נמסר פירוט עד רמת השקל הבודד: ממה בדיוק נעשו האדנים עליהם ניצבו קרשי המשכן. כאן נמסר פירוט עד רמת הקרש הבודד: כמה קרשים בדיוק היו בכל דופן ומה היה אורכם.
כך גם במיפקדים. כל אחד יכול לבוא ולבדוק את הספרים והמספרים, כדי לראות שאיש לא התחמק מחובת תשלום מס המיפקד ואיש לא לקח לכיסו אפילו מחצית שקל. כל אחד יכול לבוא ולבדוק את רשימות המתפקדים, כך שהכל יקבלו נחלה בארץ בהתאם לגודלם ולצרכיהם.
כך גם בחלוקת שלל המלחמה. כל לוחם מוזמן לוודא שהוא מקבל את החלק המגיע לו. כל אחד יכול לוודא שהכהנים והמשכן לא קיבלו אפילו חמור אחד יותר מן החלק שנקבע.
וכך גם בקורבנות הנשיאים. כל הנשיאים מדווחים בפירוט על מה שנתנו, ולא אומרים בכלליות "אני נתתי כמו קודמי". כלי כסף, סולת, כף זהב, קטורת, קורבנות - כולם נמנים אחד לאחד. הציבור רואה בדיוק מהם המשאבים שעומדים לרשות מנהיגיו ומה הם עושים בהם.
בעידן בו הביקורת נתפסת במקרה הטוב כטירדה מעיקה, והשקיפות בחיים הציבוריים היא יותר סיסמה מאשר פעולה, ערכיה בני אלפי השנים של התורה מוכיחים את נצחיותם.
כאשר נשיא מדינה נלחם נגד ביקורת חיצונית על הנעשה במשכנו; כאשר ראשי ממשלה בעבר ובהווה מגלגלים מיליונים בעסקות נדל"ן; כאשר ראשי רשויות מקומיות מעניקות הנחות ופטורים לקרוביהם ומקורביהם; כאשר חריגות מתקציבים ציבוריים הן הנוהג השכיח - בולטת עוד יותר הדוגמא שנותנת התורה ושנתנו מנהיגיו הדגולים של העם היהודי.