מפלגת פועלי ארץ ישראל, היא מפא"י, נוסדה ב 1930 - מעט מאוד אחרי מהפכת אוקטובר ברוסיה, תחת השפעתה העזה של תפיסת העולם המרקסיסטית, שעל פיה האדם, בעבודתו, בפעילות חייו, הוא יוצר ההיסטוריה, הוא מרכזה וכל מה שמאפיין אותו - להבדיל מן החיה - הינו העובדה שהוא בעל תודעה, וכן, בזכות תודעתו יש ביכולתו לבחור את פעילות חייו - את עבודתו - באופן חופשי ועל-פי רצונו.
לכן, אפוא, מושג הפועל הינו מושג יסודי בהגדרת המפלגה, משום שמעולם לא הייתה קיימת מפלגת פועלים (פרט לרוסיה ומזרח אירופה). מושג יסוד, שהלך והיטשטש לעומת מושג ההון או מושג העבודה.
בתחילת שנותיה של המדינה, בשנות החמישים, שירתו את מפלגת מפא"י אנשים בשמות שייראו כרגע מוזרים, למשל, ג'וזף ברנארד הוא דוב יוסף המפורסם שהיה שר המשפטים, או יצחק בן צבי ששמו המקורי היה שימשלביץ, או אבא חושי ראש עיריית חיפה האדומה המפא"ית, ששמו המקורי היה אבא שנלר, או אהרון אלמוגי ששמו המקורי היה קרלנבויים. כלומר- שאיפה להתעברת, להתאזרח בארץ ישראל, למחוק את ההיסטוריה הגלותית, להקים חברה חדשה, אבל הקמת חברה חדשה וצורך שלטוני הם כנראה עניינים סותרים.
מפא"י היוותה מרכז העשייה והפיתוח של המדינה הציונית בתחילת דרכה ועד לרגע הקמתה. בשנות החמישים התעוררו בתוכה ויכוחים רבים וקשים שקבעו את עתידה, ולמעשה את עתידה החברתי של המדינה הצעירה - ישראל. היו בה כאלה שראו את העתיד וביקשו לאפיין אותה בדמוקרטיות, בפתיחות, וביכולת להכיל ולקבל את פני העולים (גם אלה שלא באו מן התפוצה האירופית).
היו כאלה, שראו במפלגה כלי שרת שלטוני, שבעזרת כוחו הרב יוכלו לשלוט בציבור, לחלק טובין מסוגים שונים לבני "ביתנו", אם אדמות ואם מפעלים ואם תפקידים. הכיוון השני ניצח, וכך למעשה הפכה מפלגת העבודה למנגנון שלטוני צר, שהתעלם מקיומו של ציבור הולך וגדל שלבסוף הכתיר את מנחם בגין כמנהיגו וכמנהיגה של ישראל משנת 1977.
מפלגת העבודה איבדה כל קשר למרכיבי היסוד של מפלגת פועלי ארץ ישראל. כמפלגה שניהלה את בניין הארץ היא יצרה אליטות שלטוניות והוניות, וכן ממסדים בכל מישור ועניין, שכן ללא ממסד לא ניתן היה להקים מדינה של ממש. כל זאת נעשה, מבלי שקברניטי המדינה והמפלגה דאז הבחינו שנוצרת אליטה מנותקת מעם, שכמו הלך ונוצר מתחת לידיהם של המפא"יניקים.
המפא"יניקים נהנו לאחוז בהגה השלטון, משהו מן האגו המציין חברה מפגרת או אפריקנית. חלוקת מפעלים, שטחי נדלן, ג'ובים ותפקידים היוו מוצרים בידיהם, בעוד מי שהיה רחוק מהצלחת נאלץ לחיות חיים קשי יום. בדיוק ההיפך מהתפיסה המקורית. הפועלים, כלומר, הפקידים, הפכו לבעלי בית, כלומר לבעלי הון שחלקו היה מסוג מיוחד הקרוי "מנעמי השלטון ומוצריו", והפקידים אלה לא העלו בדעתם שהם מחריבים במו ידיהם את הליבה של התפיסה.
התקופה - באמצע המאה הקודמת - חייבה אנשי ביצוע. היה עודף של אנשי רוח, כמעט סערה מבחינת העוצמה, מצד אחד, וחסר חמור במה שכינו אז בתנועה הקיבוצית "מישקיסטים". כלומר, בחורים שידעו לנהל, ידעו לעשות, ידעו לצאת לגרמניה לקנות אקסטרודר (מכונה שהופכת גרגרי פוליאסטר לארון מפלסטיק או שולחן מפלסטיק או שמשייה מפלסטיק), להניח מעליו פח ענק, המכונה "תקרה", לחבר כבלי חשמל, לצלצל למספר חנויות ולהרים דבר שנקרא "מפעל".
כך עם הגרז' וכך עם השדה ועם השתילה והזריעה וכיו"ב. אנשי הרוח כבו והלכו או שנפלטו מן המערכת, וכך קרה גם במערכת הפוליטית, עד שמפלגת העבודה, התנועה הקיבוצית ומרכיבים חברתיים דומים או מקבילים מצאו את עצמם מחוץ לליבת הפעילות של החברה הישראלית.
כך יצא שזוג המילים "מפלגת העבודה" הפכו למושג שאפילו
יצחק רבין נאלץ להתרחק ממנו, משום שבסקרי דעת הקהל שהורצו בימי הקמפיין להרצתו ב 1992 התברר שיצחק רבין הרבה יותר פופולרי ממפלגת העבודה. אז לצורך הבחירות שונה שם המפלגה ל"מפלגת העבודה בראשות רבין".
כיום אין כל קשר או זיקה או חיבור בין המותג לכאורה "מפלגת העבודה" למה שהוא מייצג או אמור לייצג, או בעיקר למה שייצג בעבר. כיום מפלגת העבודה הינה אסופה מקרית של אינדיווידואלים, חלקם הגדול פנסיונרים של צה"ל, חלקם פנסיונרים ממקור אחר; מיעוטם מתעניין במושג היסוד של מפלגת העבודה כמו מושג "הפועלים" או "עבודה" או פעילות חיים של אדם (אני אומר "מיעוטם" שלא לפגוע באדם כזה, אם קיים).
הצבע השלטוני שיצרו בן-גוריון ואנשיו למפלגה, הפך להיות חרב פיפיות. כלומר, אם מפלגת העבודה היא לא יותר מאשר כלי לרכישת השלטון, כלי נטול כל תפישה או רעיון או עיקרון, הרי שמה הפלא בכך שכל גנרל שנפלט מצה"ל התעניין קודם כל מה הוא יכול לעשות על הכרכרה הזאת, שקרובה הייתה במידה זאת או אחרת לשלטון. אם נתבונן במפלגת הלייבור הבריטית, שהיא לכאורה מקבילתה של מפלגת העבודה, נמצא שאין בה פנסיונר צבאי אחד. מספר חברי הכנסת של מפלגת העבודה כיום הוא 19, מהם 5 חברי כנסת הם אלופים או תתי אלופים במילואים ויו"ר המפלגה הוא רמטכ"ל לשעבר.
כלומר, אלה ששלטו במפלגה בשנותיה הראשונות כמפלגת שלטון הגדירו למעשה את גורלה בעתיד - מי שרוצה בשלטון ילך ויחבור אל הכרכרה הקרויה "מפא"י" או "מפלגת העבודה", וכך קרה. כיוון שכך קרה, תאוצת אבדן הזהות של המפלגה הזאת הלכה וגדלה, עד כי היום למשל, אין בין שמה, ההיסטוריה שלה ובין מה שהיא מייצגת כל קשר. כמעט כמו שאין טעם לחפש באתונה את צאצאיו של אריסטו או אפלטון. אתונה היא כבר משהו אחר.
מוסדות פוליטיים בדרך כלל מתרוקנים מן הרעיון המכונן שעליהם נבנה שם המותג. שבעים ושבע שנים הספיקו לרוקן את מפלגת העבודה מתוכנה, ויותר מכך, ליצור חלל מפחיד בכל המתקשר לתפישה כלכלית חברתית המתקשרת אל ההון האנושי ולא רק אל הון. כלומר, נוצר מותג שלילי שהולך ומתעצם עד כדי תיעוב ושנאה כלפיו בקרב לא מעט שכבות בישראל, דווקא באותן שכבות שהוא - המותג הזה - אמור היה לייצג.
שלא לדבר על מנגנון חדש שהשתלט על כל מועמד מצוי במפלגת העבודה - מנגנון היחצ"נות, מנגנון שכל ייעודו לשפר את מעמדו התקשורתי של המועמד או לשפר את סיכוייה של המפלגה לזכות בשלטון על-פי רוח "הציבור" ונטיותיו. בסיסמאות, באמירות ובקלישאות שהביאו לטשטוש מוחלט בין העבודה לשאר המפלגות, ובעיקר למפלגה המייצגת את הימין - הליכוד.
המשבר שמקורו סאוב ומיאוס, כבר פרץ באופן גלוי וברור בבחירות 77' בהן ניצח מנחם בגין. בחירות אלה הוכרעו לטובת הימין בזכות הקמתה של מפלגה ששמה ד"ש, שכל כולה נבנתה על חורבות הסיאוב של מפלגת העבודה דאז, וכן, כתגובה קשה על אירועי מלחמת יום הכיפורים. מפלגת העבודה לא התאוששה מאז, פרט לרוח רגעית בדמות יצחק רבין ב-1992 ועוד אירוע חריג בדמותו של
אהוד ברק ב-1999 .
מפלגת העבודה, כמותג, הפכה, לדעתי, לדג סרוח. מדי פעם נוצרה בה פעימת חיים רגעית, ולאחריה המשיכה בשקיעתה ללא כל יכולת להתאושש ולהבריא את המותג. ההבראה של המותג אינה כרוכה במנהיגות או באנשים אלה או אחרים, אלא רק בתפישה הפוליטית, ביכולתו של המותג הזה לעמוד על "רעיון מכונן נכון" ורלוונטי לעת הזאת, רעיון המתקשר לתקופה ההיסטורית ואינו מנותק ממנו.
זאת יכולת דמיונית. אין אפשרות מעשית כיום למלא את הגופה בחמצן הנדרש. למעשה, זאת גופת מת שעדיין לא נקבר, והוא ימות סופית רק כאשר תקום מפלגה חלופית, מפלגת עבודה אחרת שתייצג את המסר המצוי בשמה.
