בעמוד הראשון של "השבוע" של עיתון הארץ מהיום, מופיעה הפנייה לסיפור הצריך להטריד כל אזרח ישראלי: כיצד ניסו שני רמטכ"לים לשעבר (משה לוי ורפאל איתן המנוחים) למנוע את מינויו של רמטכ"ל שלישי (דן שומרון שנפטר השבוע) באמצעות שמועות שווא כאילו הוא הומוסקסואל.
הכתב אמיר אורן מגולל סיפור מרתק על יצרים, אגו, כבוד, שנאה וקנאה, שעיצבו את פני המטה הכללי במשך למעלה מעשור. לוי ואיתן, מפרט אורן, לא רצו ששומרון ימונה לרמטכ"ל, כל אחד וסיבותיו עימו - סיבות שלא היה כל קשר בינן לבין כישוריו של שומרון. מה עשו? שלפו מהבוידם שמועה ישנה, שיצאה מפיו של רב"ט שתפס טרמפ, ולפיה שומרון הוא הומוסקסואל ולכן ניתן לסחיטה.
חקירה מהירה העלתה שאין כל יסוד לשמועה זדונית זו, ושומרון קיבל את דרגות הרב-אלוף. ובצדק מציין אורן: "המסקנה המחרידה היא שאם דבר כגון זה יכול היה לקרות לאלוף כשומרון, זה עלול לקרות - ואולי גם קורה בסתר - לכל אחד. די ברצון רע ובשליטה במנגנונים אפלים". (אגב: אורן היה יכול להזכיר את פרשת קו 300 ועלילת הדם נגד יצחק מרדכי כדוגמא נוספת).
ואכן, זה קורה וכמעט מדי יום. אישור עסקת הטיעון עם משה קצב הזכיר לנו, שגם בחקירה זו הוגשו תלונות והועלו טענות חסרות בסיס, שאת חלקן חשף בזמנו קלמן ליבסקינד במעריב. הבולטת ביותר הייתה תלונה כאילו קצב הטריד מינית אישה בהיותו ראש מועצת קריית מלאכי; אלא שעד מהרה התברר, שבתאריך הנטען קצב היה תלמיד תיכון.
זה קרה לא מזמן לשחקן אדם שוב. צעירה טענה שהוא אנס אותה, הוא טען שהיחסים היו בהסכמה, ולמזלו התברר במהירות שהצדק עימו. אבל בינתיים הוא נעצר והוכפש לעיני כל העם היושב בציון.
תלונות שווא על עבירות מין הן מחזה נפוץ, מכמה סיבות. ראשית, בחלק גדול מהמקרים מדובר על מעשים שכל ההבדל בין היותם חוקיים לבין היותם פליליים, הוא הלך המחשבה של המעורבים. וכמו שמישהו כבר הגדיר: כל ההבדל בין יחסי מין לבין אונס הוא שיווק. אין המדובר, למשל, בשוד שבו כבר שליפת האקדח היא פלילית. וכך יכול חיזור להפוך להטרדה, "כיבוש" יכול להפוך לאונס, הערת אגב יכולה להפוך לנטייה מינית.
שנית, מדובר בעניינים שמטבעם וברובם המכריע מתרחשים בצינעה מירבית. מאחר שכך, בדרך כלל אין עדים ומדובר במילה מול מילה, והנטייה האנושית הטבעית היא להאמין למי שטוען שהוא הקורבן.
שלישית, וזה נובע משתי הנקודות הקודמות, קשה לעיתים למצוא ראיות פיזיות לעבירות. הטרדה עשויה להיות מילולית או לכל היותר נגיעת יד. אונס אינו חייב להיות מלווה בבגדים קרועים או בחבלות גופניות, ובמעשה מגונה הראיות הפיזיות מועטות עוד יותר.
כל זה אינו אומר, כמובן, שיש לפסול על הסף תלונות וטענות בתחום המיני. ההיפך הוא הנכון. דווקא משום שהעבריין עשוי לחשוב שיוכל לצאת בשלום ממעשיו, מן הראוי למצות את החקירה בכל הכיוונים האפשריים. אבל מצד שני, זה גם אינו אומר שצריך לאפשר לכל אחד ולכל אחת להגיש תלונות, להפריח שמועות ולטפול האשמות בלי לתת את הדין אם מדובר בכזב.
החוק כבר קיים. אפשר להעמיד לדין מי שמגיש תלונת שווא למשטרה, אפשר להעמיד לדין על שיבוש הליכים. הגיע הזמן לעשות בו שימוש כלפי מי שמנצלים לרעה את המערכת המשטרתית והשיפוטית.
העמדה לדין של מתלונני כזב (דהיינו: מי שברור
לחלוטין שהגישו תלונה שקרית במזיד ומתוך כוונה לפגוע בנילון), תשרת את אלו שבאמת נפגעו. ההרתעה שתיווצר תפחית מן הסתם את תלונות השווא, וכך יישארו למשטרה די זמן ומשאבים כדי לטפל בתלונות האמת. היא גם תפחית מאוד את האפשרות שהיחס לתלונות אמת יהיה כאל "זאב, זאב". ומעל הכל: היא תגן על המערכת השיפוטית מפני מי שעושים בה מניפולציות לצרכים אישיים.
