ישנו פתגם בערבית הממחיש בדייקנות את מה שמתרחש בעזה, ואותו צריך להשמיע בפני הרשות הפלשתינית, בפני העולם הערבי ובפני כל דובר ערבית. הם יבינו זאת מצוין, יותר מאלף מילים: העובדה הבסיסית היא שיצאנו מעזה. התחלנו במו"מ עם הרשות הפלשתינית. ציפינו לשקט וזה אינו קורה. מעזה יורים ברקטות ללא הבחנה על אוכלוסיה אזרחית והם טוענים נגדנו ובוכים לפני העולם. על כך אומר הפתגם הערבי העממי: "דרבני ובקה, שתמני ושתקה".
דהיינו, הוא מרביץ לי והוא בוכה, הוא מקלל אותי והוא מתלונן. זה בדיוק מה שעושים החמאס והעזתים. הם אינם מתרצים מכך שיצאנו מעזה, הם רוצים שנצא ממדינת ישראל. על כך אנו מצווים להילחם בנחישות וללא מורא. איננו צריכים ליפול למלכודת של בדיקה עצמית, של הלקאה עצמית, של החשש ממה יאמרו. אנחנו בסדר גמור. אם פוגעים באזרחי המדינה, המדינה צריכה להגיב בהתאם, מהר ובחוכמה. לא הגבנו מהר ובנחישות בראשית ירי הקסאמים הבודדים על שדרות, אנו נאלצים עתה, לאחר פגיעות רבות, להגיב
ולהגן על תושבי אשקלון.
הדברים היו ברורים. אנו כמדינה הגבנו באופן מפתיע באיטיות שהתפרשה כחולשה. המדינה ביקשה יעוץ משפטי אם ניתוק חשמל הינו הומניטרי. זה לא התיישב עם השכל הישר, כי ניתוק חשמל הינו הרבה יותר הומינטרי מירי.
הדברים נכתבים במכוון במילים פשוטות ולא בטרמינולוגיה של אסטרטגיה, כדי שתובן הדרך הבסיסית הפשוטה המתבקשת. אין הכרח לכבוש את עזה. אין הכרח לפרט התוכניות בתקשורת. אין הכרח לנהוג בטיפשות. לטיפשות יש מחיר. לחוסר הנחישות יש מחיר. להרפיית הידיים יש מחיר. למצב רוח נדכא יש מחיר. מיותר לחלוטין לשלם מחירים אלה. איננו ששים לעימות ולקרב, אך לא נוכל להתקיים אם נחשוש ממנו כל העת. איננו כל כך חלשים. אנחנו יכולים. צריך לחזק את הרוח, לזנוח את הטיפשות ולנהוג בשכל ישר ובחוכמה בסיסית.