בירושלים נפתח בראשית השבוע "הפורום הגלובאלי למאבק באנטישמיות". הכוונה כמובן, לאנטישמיות בחוץ - בגולה. הפזורה הייתה, הווה ותהיה. ההבדל הוא שכיום מי שמבקש ויכול לעזוב אותה, מכל סיבה שהיא, ואנטישמיות בכללה, יש לו לאן לבוא- למדינת ישראל. מכאן שכיהודי אני מזדהה עם כל יהודי באשר הוא. כישראלי, שבא לכאן מן הגולה, יש לי ולמדינתי אינטרסים לאומיים מובהקים, אם אלה כוללים פזורה מסוימת, כמו ארה"ב שבה הקהילה היהודית ממלאת תפקיד קרדינאלי בקשרנו עם ארה"ב, קשר שחיוני מאוד לנו, חשובה לי מאוד הזיקה ההדדית. מצד שני גולת רוסיה החדשה-ישנה, היחס המיוחד, מעבר לנושא היהודי, לא מגרה אותי אישית. ציבורית - יש בו כדי לחזק לגיטימיות ולשקם גולה, ולא מן המתקדמות שבה, גם כיום. היא גָלות.
כאשר אנו מדברים על גולָה, הכוונה היא למקום פיזי, מדינות שבהן מפוזר העם היהודי - הפזורה. כאשר אנו מדברים על גָלות, מוצמד למקום גם אפיון, דימוי, אולי סטריאוטיפי, אבל דמות שמאפיינת את הקהילה או את היהודי. בארץ ישראל של פעם וגם בישראל של היום כאשר אנו מבקשים להדביק תווית לאדם שחיי את העבר שלו, אומרים "יהודי גלותי". כמו בהרבה דברים - מפריזים, או משמיצים. אבל ישנם סימני היכר לגלותיות בגולה. הראשון שבהם הוא הרצון לשרוד בסביבה לא אוהדת, בלשון המעטה, או אפילו בקרב ציבור עוין. משום כך, ואולי זה נשמע פאראדוקסאלי, הגטו שלתוכו הוכנסו היהודים בעל כורחם, הוא זה שבסופו של דבר, שמר עליהם.
הרצון לשרוד ולהסתדר מצא ביטוי הן ברמה האישית והן במישור הציבורי. ככה למשל חוברה התפילה לשלום המלכות ("הנותן ישועה למלכים") שתכליתה היה גם להוכיח נאמנות למשטר וגם לקוות כי התמורה תהיה בהגנה על הזכות של הקהילה לשמור את אורח החיים היהודי על כל הכרוך בו. במזרח אירופה של פעם, בין לפני המשטר הקומוניסטי ובמהלכו, לא הייתה שום שאלה של מחאה על עוולות שנעשו ליהודים או על פורענויות אנטישמיות. יהודים חיו בחסד, במקרה הטוב.
במערב אירופה קיים שוני בין מדינה למדינה. בצרפת, שם האנטישמיות היא גם על-רקע לאומני וגם על רק דתי וכלכלי, תגובת הקהילה היהודית היא נמרצת למדי, והשלטון קשוב למסר הזה, שמועבר במסגרת התייחסות לאומית, בעיקר, אך לא רק. הדיבורים שהקהילה היא פיקציה הם דיבורי סרק (פיקציה קיימת במקום אחר - ראה להלן) לעומת זאת באנגליה, הקהילה היהודית השנייה בגודלה במערב, האנטישמיות הארסית, רק החטוטרת שלה בולטת לעין. הרבה מן השנאה, הפתולוגית, מצוי בהסוואה מגוונת, מוצנע. זאת הדרך האנגלית. במקביל גם המחאה של הציבור היהודי, בראש וראשונה באמצעות הנציגות הרשמית שלו "שליחי הקהילות של יהדות אנגליה" היא מתונה. לגוף הזה היסטוריה מפוארת, עשירה ויעילה, אך בכול הקשור במחאה - היא מינורית, בטון. כמו באנגליה. לא צועקים. It isn't done. מנהיג שמרני קורא לביקורים מאורגנים באושוויץ "גימיק", והקהילה מגיבה ב-"לא יפה". אילו מצא ביטוי הולם יותר ופחות בוטה, אפשר והייתי מסכים איתו. ועוד. מכל האומות הנאורות בעולם דווקא באנגליה בוטל השבוע כל אזכור לשואה במסגרת תוכניות הלימוד משום שהאזכור פוגע באוכלוסיה המוסלמית. אותי זה לא מפתיע. בעבורי קיימות שתי אנגליות.
אמריקה היא סיפור אחר לגמרי. הקהילה היהודית בארה"ב ובמידה רבה בשכנתה קנדה היא אקטיבית מאוד ואפקטיבית מאוד בכול הקשור במאבק על זכויות היהודים או במלחמה ללא פשרות נגד האנטישמיות. בראש החץ המיליטנטי בתחום הזה עומדת "הליגה למניעת השמצה". יתרה מזאת, קהילות אלה, רוב מניינן ובניינן, ומוסדותיהן, מהווים עמוד תמיכה איתן, מוסרי ומדיני, במדינת ישראל מאז קיומה.
ומה קורה במזרח אירופה עיתון הארץ מביא באחרונה סידרת כתבות על הקהילות יהודיות במזרח אירופה. בדיווחים אין הרבה חדש. כמו למשל שבפולין אנשים מגלים את שורשיהם היהודיים. אבל יש דברים ישנים שלא תוחקרו דיים, ואם כתב נשלח למקום מן הראוי היה להתחקות אחריהם. הקהילה היהודית בפולין היא ברובה פיקציה. קיים איזה גרעין קטן של כמה אלפים. הקשישים ימותו והצעירים יחפשו להם מקומות מושכים יותר בקרב מדינות האיחוד האירופי שפתוחות בפניהם. מלבד זאת, כול ההווה היהודי הוא פיקציה. התיאטרון היהודי הוא פיקציה. הוא על טהרת פולנים. הכלזמרים הם פולנים. אפילו המסעדות, שבהם מוגשים דגים ממולאים, צ'ולנט, רגל קרושה וכבד קצוץ, הם של פולנים. רבנים ואח"מים מישראל נוסעים לפולין, מכיוון שהנסיעה והאירוח הם על חשבון הציבור. אשר להשתתפות באירועים קהילתיים, הם שותפים למראית עין שהיא תרמית.
פיקציה מוחלטת היא הנציגות היהודית של הקהילה. זאת שימשה, ועדיין משמשת, כלי בידי השלטונות בכול הקשור ברכוש היהודי הקהילתי בפולין, אשר הנציגות, בהשראת השלטונות, מתיימרת לרשת. מי שרוצה לקבל פרטים, ועיתונאי מן הראוי שיקבלם ממקור מוסמך, מופנה לאיל"ר- ארגון יהודי להשבת רכוש, שיושב בירושלים. שם ייחשף לפניו מלוא המידע, הן על הרכוש הציבורי והן על הרכוש הפרטי שהשאירו היהודים בפולין ואשר שוויו כיום נאמד בעשרות מיליארדי דולרים. הוא יקבל גם מידע על מדיניות הכחש והרמייה של ממשלות פולין בסוגייה זאת.
אם יש לנו עניין בפולין כיום, זה הנדל"ן היהודי האדיר שנשאר שם, והיחסים הביליטראריים בין ישראל לפולין בתחומים רבים, ביניהם קשרים ביטחוניים. אגב, שני נושאים אלה במהותם יש בהם משום תרתי תסתרי. ישראל הרשמית אין לה עניין לריב על רכוש של יהודים שרובם כבר לא חיים. הפולנים גומלים לנו בתחום הכלכלי והמדיני-ביטחוני. מעבר לכך הם משתדלים לשחזר קצת את חיי הקהילה של פעם. זה מעשה מבורך לעצמו, אך אין בינו לבין חיי קהילה ולא כלום. הקהילה היהודית בפולין מתה, ואלה המגלים את שורשיהם לא יקימו אותה לתחייה.
אשר לשכנתה ממזרח. רוסיה הצארית, או ברה"מ הקומוניסטית, היו אכולות אנטישמיות מן המסד ועד לטפחות. חידה היסטורית היא כיצד דווקא מקומות האלה, רוסיה, פולין, אוקראינה, ביילורוסיה, היוו במשך מאות שנים בסיס התיישבות של הרבה יהודים, בשעה שהרדיפות נגדם היו החמורות ביותר בכול העולם, למעט בתקופת האינקוויזיציה הספרדית. התשובה אולי היא כי היהודים נוצלו היטב, כמתווכים, גם עם המערב, בשרות האוליגארכים, האצילים והפאנים. גם כיום, ברוסיה לא שולט שלטון דמוקרטי. הממסד הוא אוטוריטארי, אוליגרכי, רוסי לאומני מעורב בדת הפרבוסלאבית. משטר דו פרצופי בכול הנוגע בהקשר המזרח תיכוני. אם היה צורך בתזכורת, זאת ניתנה על-ידי שר החוץ לברוב, אשר אמר כי הפלשתינים, עשויים ללכת בעקבות קוסובו.
היענותה של מוסקבה להזמנת השרה אברהם להשתתף באירועי ה-60 למדינה, לא ישנה כהוא זה את צביעותה של רוסיה. זה הכיוון שאליו הולכת מוסקבה החדשה, אף כי כלפי פנים היא תגלה רגישות מה בנושא היהודים. אלה, לאחר נפילת הקומוניזם, החלו, בעזרת יהדות המערב, ובעקיפין גם בעזרת ישראל, בשיקום חיי הקהילה. רבים מן העולים לישראל, בשנות השבעים ובעיקר בשנות ה-90 חזרו לרוסיה, ומהם הגיעו להישגים כלכליים וחברתיים מרשימים. זאת בתנאי שהם משתלבים ברקמה השלטונית. הם משתלבים. דמוקרטיה מעניינת אותם כאן. לא שם. מובן שהאנטישמיות, שמעולם לא דעכה ברוסיה גם לא תחת השלטון הקומוניסטי, כאשר הייתה אסורה על-פי החוק, זכתה למבער חדש: לאומנות בשילוב דת ושנאת יהודים לשמה נוסף על קנאה כלכלית.
אבל, כל עוד אין פוגרומים, זה לא מפריע ליהודים, כפי שהשלימו עם האנטישמיות פעם. עד כדי כך הם חרדים לעילה להעלאת להבת האנטישמיות, שבדיווח בעיתון הארץ ( 22.02.2008) נמסר כי לנוכח השמועות על שורשים יהודיים של המועמד לנשיאות, דימיטרי מדוובדב, יש חשש בקרב הקהילה שדווקא בשל כך האנטישמיות תגבר. נציג של הקהילה מצוטט כמי שהתבטא כי "דווקא במקרה זה כאשר מדובר בנשיא הבא, עדיף לקהילה היהודית שהוא לא יזדהה כיהודי כדי שלא למשוך אש". הרב הראשי מטעם, הרב ברל לזר, סרב להתייחס, ורק ציין כי "מדוובדב הוא מועמד מצוין". נו, שיגיד שהמינוי של הנשיא הנוכחי הכול יכול, והכול יוכל, וולדמיר פוטין, הוא לא מועמד מצוין. עוד זה חסר. הנה, החיידק הישן. שלא יגידו במוסקבה ולא יעלילו בחוצות סנט פטרבוג. שקט. על תעירו ואל תעוררו. אנחנו לא רוצים רעש.
זה מזכיר לי סיפור מימי ילדותי מביתנו ומכורתי פולין. אנו גרנו בכיכר העיר בבנין של המשפחה בקומה הראשונה, וגם העליונה.(לפנים כיכר השוק) ואחת המרפסות השקיפה על הכיכר כולה. בכיכר, בעיקר בעברה השני, נערכו בין היתר מצעדים צבאיים לרגל אירועים לאומיים. האחרון שבהם נערך ב-1938 כאשר פולין הרודנית קבלה בשמחה מן הנאצים (לתקופה של שנה בלבד) נתח מן הסודֵטים בדרום על גבול סלובקיה של ימינו, לאחר שאלה כבשו את צ'כוסלובקיה. אחי הקטן, שמוליק, שהיה אז בן 6 עמד על המרפסת והצביע בכוון למצעד. העונש של הסבתא, פייגה השלישית, היה סגירת המרפסת בשבילו למשך שבוע. ראשית, ילד לא מצביע מול אנשים. שנית, וזה היה חמור לאין ערוך, ילד יהודי לא מצביע על מצעד פולני (שצעד במרחק 250 מטרים מן הבית).
על משקל אמירתו הידועה של א.ב. יהושע, ביחסי אל הגולה אני ציוני טוטאלי, מכיוון שאני פה. היהודים בניכר הם, ברובם, חובבי ציון. מי שנשאר בגולה, אני מאחל לו חיים נוחים אך בעיני הוא אינו ציוני והוא לא מוסיף לחוסני כאן בארץ. העובדה כי השנה העלייה לארץ היא הנמוכה ביותר מזה שני עשורים, מחייבת גם אותנו למחשבה, אבל היא מראה על פריחתה מחדש של הגולה.
אשר לגָלות, סממניה הם כפי שהיו: חשש מפני הגוי, הצנע שבת ולכת שמא תעורר שנאה וקנאה, ההתרפסות בפני השלטון וחרדה שהמציאות תשתנה. לא צריך לתת עילה, לא בהצבעה באצבע ולא בנשיא ממוצא יהודי. יש תופעות רבות שעלולות לערער את מעט הביטחון שהושג. הפורום שמתכנס בירושלים, שיסלח לי, תועלתו לא ברורה לי, אך בוודאי הוא לא ישָרש משהו שמושרש וגלותי. זאת הגולה וזאת העליבות של הגלות. באירן, למשל, הקהילה היהודית, בחסותו של חמינאי ואחמדיניג'ד, ממש "מאושרת".
