הכניסה לרצועת עזה היא חסרת תועלת ולא תביא להפסקת ירי הרקטות עלינו. הוכחה לכך קבלנו כבר ביומיים האחרונים. אולם דבר זה היה ברור מראש. הכניסה היא טיפשית משום שאנו משחקים לידי החמאס והתמרונים הפוליטיים שלו. כך הגענו למצב בו מגנים אותנו, המותקפים ואנו מוצאים את עצמנו במחנה אחד יחד עם החמאס המבצע פשעים נגד האנושות ע"י ירי מכוון על אוכלוסיה שלווה.
הכניסה גם לא מוסרית. אין ספק שיש לנו זכות להגיב ולעשות זאת בצורה כואבת. אבל מכיוון שהתגובה לא יעילה ומטופשת הרי הקורבנות מצדנו וגם הילדים ההרוגים מצדם הם קורבנות שווא ולכן המהלך לא מוסרי. לו היה המהלך מועיל להסיר את האיום מעלינו הרי במלחמה, כמו במלחמה, יש הרוגים. אבל סתם כך?
האם יש בכלל פתרון לבעיה? אין צורך להמציא את הגלגל. בלבנון הברחנו את האוכלוסיה מישובים מהם באופן כללי ירו עלינו. כך נוצרה בעיית פליטים לבנונים בתוך לבנון. החיזבאללה לא הבין זאת בפעם הראשונה אבל בהמשך קלט וכך הגענו להסכם שהם לא תוקפים יותר אוכלוסיה שלנו ולהפך. הפלשתינים יצרו לנו בעיית פליטים משדרות. עד שלא ניצור להם בעיה המונית של פליטים בתוך הרצועה הירי ימשך. פליטים ולא ירי מכוון אל תוך המחנות על-מנת לפגוע, אופציה שנדונה בשעות אלה בממשלה.
לפלשתינים אסטרטגיה ארוכת טווח אליה הם צמודים בנאמנות מרשימה. יעדה לרשת אותנו בישראל והשיטה לצמצם את האוכלוסיה היהודית ע"י טרור שמטרתו עידוד ההגירה וצמצום העלייה. למטרה הסופית שותפים כל הפלשתינים מהחמאס ועד אבו מאזן, כל אחד לשיטתו. החמאס בזיקוקי דינור ואבו מאזן בשיטת הנשיא בורגיבה, ע"י חיבוק דוב של ישראל ולבסוף חזרה לאינתיפאדה, כפי שהצהיר לפני שבוע. לישראל אין אסטרטגיה כלל. ירי על חוליות משגרים איננה אסטרטגיה. גם כניסה לרצועת עזה למטרות שיטור איננה אסטרטגיה. אין לנו מטרה מקבילה לזו של הפלשתינים, כגון, לצמצם את המוקד הטרוריסטי, הוא מדינת החמאס שקמה במסגרת ההמצאה של מדינה פלשתינית. זו מדינה או ישות המסכנת לא רק אותנו, כפי שקיוו מקימיה, אלא את האזור כלו.
מראש הממשלה אין לנו כבר ציפיות. כתב צבאי שהפך לראש המדינה הקשה לניהול בעולם וכבר נכשל, נאחז בקרנות המזבח ולעזאזל המדינה. מתברר כי גם שר הביטחון נשאר אי שם בתפיסת העולם של סיירת מטכ"ל. הפעולות שלו מאז נתמנה לשר ביטחון הם הרחבה של פעולות קומנדו. תפקודו ברמה הלאומית מעלה סימני שאלה כבדים האם הוא מבין את המערכת שעליה הוא מופקד ומה משמעות האסטרטגית של מעשיה ומחדליה של ישראל. בתקופה בה שימש כראש ממשלה נזכור את היציאה החפוזה מלבנון ואת המו"מ הכושל והמסוכן עם ערפאת.
לדאבננו גם ראש האופוזיציה מציג מטרות לא ריאליות של "חיסול החמאס". ראשית, מי אומר שאבו מאזן עם חלקת הלשון שלו עדיף על החמאס המדבר על מטרות הפלשתינים בגלוי? יתר על כן, החמאס משקף תמיכה עממית רחבה וחיסולו לא מעשי וגם לא ישנה את העמדות הבסיסיות של הפלשתינים. הכוח המניע לרשת אותנו קיים ויגדל ככל שמצבנו הכללי ישתפר. לו גרנו במדבר, באוהלים והיינו רוכבים על חמורים אף אחד לא היה דורש זכות "לשוב אלינו". כל עוד קיים פער שרק ילך ויגדל החמדנות שלהם לא תיפסק.
עולה השאלה, איך הגענו למשבר מנהיגות במדינה שלא יכולה להרשות זאת לעצמה? איך הגענו להתרסקות המפלגות הגדולות ולהעדר הדיון המעמיק בבעיות המדינה, מה שנקרא פעם השיח האידיאולוגי? משהו לקוי בשיטת הבחירה של ההנהגות של המפלגות הגדולות ובמשקל שאנו נותנים למצע של מפלגה. זו בעיה כואבת שהדיון בה צריך להיעשות ובמהרה.
