ישובים ישראלים רבים נתונים מזה שבע שנים תחת מתקפת טילים יומיומית מרצועת עזה. במקביל לשיגור הטילים ממשיכים ארגוני הטרור לבצע פיגועים מגבול הרצועה במתווים שונים: פיגועי חדירה ליישובים, ירי בנשק קל ובמרגמות לעבר יעדים אזרחיים וצבאיים והפעלת מטעני חבלה על קו הגבול. אין ספק, כי מדינת ישראל זכאית, וזו חובה הראשונה בחשיבותה, להגן על תושביה מפני מלחמת הטרור הפלשתינית.
ארגוני זכויות אדם ישראלים, פלשתינים ובינלאומיים דורשים להטיל מגבלות חמורות על דרכי התגובה של צה"ל מול מלחמת הטרור הפלשתינית. צה"ל וכוחות הביטחון הישראלים, טוענים ארגוני זכויות האדם, חייב למלא באופן מלא וללא סטיות כלשהן אחר החוק הבינלאומי העוסק בדיני המלחמה, ובין היתר לפעול על-פי הכללים הבאים [עיקרם נלקחו מהאתר הרשמי של ארגון בצלם]:
רשימת האיסורים במלחמה בטרור - אין לתקוף יעדים צבאיים לגיטימיים ברצועת עזה אם תוצאות הפגיעה באוכלוסיה אזרחית הינן מוגזמות ביחס לתועלת הצבאית.
- אין לבצע ירי לעבר חשודים המתקרבים לגדר המפרידה בין ישראל לשטח רצועת עזה ללא אזהרה מוקדמת וללא זיהוי החשוד/ים.
- אין לבצע ירי כדי להרתיע או להבריח אנשים המנסים להסתנן לישראל.
- אין לבצע סיכול ממוקד בטרוריסטים בתקיפה של חיל האוויר בשטח בנוי, כאשר הסיכוי לפגיעה בתושבים פלשתינים הינו גבוה.
- אין לירות בנשק ארטילרי לעבר מקומות משגרי טילי הקסאם והגראד, אם הם נמצאים במקום הסמוך לשטח הבנוי, מחשש לפגיעה בתושבים פלשתינים.
- אין לבצע בומים על-קוליים שמי רצועת עזה בתגובה לירי הטילים לעבר ישובים ישראלים.
- אין לנקוט צעדי ענישה קולקטיביים נגד האוכלוסיה האזרחית ברצועת עזה כדי להפעיל לחץ פוליטי או צבאי על ממשלת החמאס.
- אין להרוס בתי פלשתינים על-מנת ליצור שטח חיץ (גם אם המקום מנוצל לפעילות טרור ולמתקפות נגד ישראל).
- אין לפגוע בתשתיות האזרחיות ברצועת עזה בתגובה לירי הטילים על ישובים ישראלים.
- אין למנוע או לצמצם אספקת חשמל ודלק לרצועת עזה.
- אין להטיל מצור כלכלי או אחר על רצועת עזה.
- אין לסגור את מעבר רפיח בפני הפלשתינים (גם נוכח החשש הסביר להמשך הברחות אמצעי הלחימה לרצועה).
- אין למנוע כניסת חולים מרצועת עזה לישראל לקבלת טיפול רפואי מציל חיים (במשתמע גם של טרוריסטים שנפצעו בלחימה נגד ישראל או בהפגזת הישובים הישראלים).
- אין לגייס פלשתינים כסוכנים באמצעי כפייה או תוך ניצול מצוקתם לאחר שנתפסו בלא היתר בישראל.
- אין לבצע חקירה ב"אמצעי חקירה פיזיים" גם במקרה של "פצצה מתקתקת".
- אין לנקוט באמצעי חקירה העשויים לפגוע בכבודם של "האסירים" (הטרוריסטים) הפלשתינים, ויש לשחרר לאתר את "האסירים", אם אלה אינם מוחזקים כמתחייב בבית כלא הנמצא בשטחים הכבושים.
- אין לגדף ולקלל את ה"אסירים" (טרוריסטים) הפלשתינים, להשמיע נגדם איומים או להפעיל לחץ פסיכולוגי כלפיהם, ובכלל זה מניעת שינה, מכות "יבשות" והידוק אסירים מכאיב.
- אין לעשות שימוש במסתערבים במסגרת כל פעילות המוגדרת על-ידי צה"ל כ"לחימה".
החובה של ישראל לדאוג לרווחת רצועת עזה -לעומת כל איסורים אלה, קובע ארגון בצלם, כי
גם לאחר ההינתקות חלה על ישראל ה"חובה", משום "היותה מדינה כובשת" "להבטיח חופש תנועה, עבודה, תנאי מחיה נאותים, רמת חינוך נאותה, רמת בריאות נאותה וחיי משפחתה לתושבי רצועת עזה".
האם החוק הבינ"ל מגן על זכות הטרוריסטים לרצוח? ארגוני זכויות האדם מתייחסים לחוק הבינלאומי בגישה מעין דתית הרואה בחוק הבינלאומי "דברי אלוהים חיים" שיש ליישמו קלה כבחמורה בכל נסיבות שהן, הגם שמלכתחילה הוא מתייחס לנסיבות של מלחמה קונבנציונלית ולא לטרור בדפוסים הנוכחיים המוכרים. למעשה, מטילים ארגוני זכויות האדם כבלים רבים על הדמוקרטיות המערביות הנלחמות נגד הטרור, ובמקביל מספקים סעד לארגוני הטרור, שכן בעצם הקביעה שאין להשיב אש אל מקורות הירי הנמצאים סמוך למקומות מגורים, נהנים הטרוריסטים מחסינות ויכולים להמשיך בשיגור טילים לעבר ישובים אזרחיים. הגינויים שפרסמו ארגוני זכויות האדם, וארגון בצלם בכללם, על ירי של "חמושים" פלשתינים סמוך לבתי המגורים, לא הצליחו כך מסתבר להרתיע או לשכנע את ארגוני הטרור לחדול מדפוס פעולה זה.
סוגייה זו מעלה תמיהה רבתי. האם החוק הבינלאומי נועד להגן על זכות הטרוריסטים לרצוח אזרחים? ומה לגבי הזכות הבסיסית של האזרחים הנרצחים לחיות? האם יש להפקיר את חייהם של האזרחים המותקפים ולהעדיף על פניהם את חייהם של האזרחים שהביעו תמיכה בטרור בהצבעתם הגורפת לארגון טרור (חמאס), ואשר בסמוך לבתיהם אותו ארגון טרור בו בחרו, משגר מזה שבע שנים ברציפות טילי מוות לעבר ישובים ישראלים שלווים? על אלה זכויות אדם מגנים למעשה ארגוני זכויות האדם? והיה אם ארגוני הטרור יבצעו תקיפה באמצעות נשק בלתי קונבנציונלי ("פצצה מלוכלכת", הפצת חיידקים, פיזור רעלים) כפי שתוכנן בעבר על-ידי חמאס, כיצד צריכה ישראל, על-פי ארגוני זכויות האדם, לנהוג בתרחיש של רצח אלפי אזרחים? ובפיצוץ מטוס/ים לתוך גורדי שחקים כמו בפיגועי ה-11 בספטמבר? וכיצד סבורים ארגוני זכויות האדם שניתן בדרך מבצעיות ריאליות להבחין בין טרוריסטים, המסתווים כאזרחים, לבין אזרחים תמימים?
מדוע נמנעים ארגוני זכויות האדם מלהציג חלופות מבצעיות? לאור האמור לעיל, ייטיבו ארגוני זכויות האדם, המכירים בזכות ההגנה העצמית של כל מדינה, לגבש הצעה תכליתית בעצה אחת עם גורמי הביטחון הישראלים, שתקבע אלו כלים עומדים לרשות מדינה דמוקרטית בלחימה נגד ממשלת הטרור ברצועת עזה וכיצד לנהל מלחמה אפקטיבית בגורמי טרור המסתתרים בכוונת מכוון בתוך אוכלוסיה אזרחית. אי נכונותם לעשות כן עשויה ללמד על כוונותיהם האמיתיות.
הערה: ב-10 בפברואר 2008 הגשתי שאילתה בנושא זה לשרית מיכאלי, ראש אגף ההסברה של ארגון בצלם, ולהלן לשונה:
האם ארגון בצלם מוכן ליטול יוזמה ולגבש בשיתוף פעולה עם צה"ל תפיסה מבצעית חדשה וריאליסטית למאבק בטרור?
האם ארגון בצלם הכין בעבר הצעות אופרטיביות למאבק אפקטיבי בטרור העולות בקנה אחד עם החוק הבינלאומי? האם הצעות אלה, אם אכן הוכנו, הוצגו בפני צה"ל?
ארגון בצלם בחר שלא להגיב לשאילתה וטעמיו עימו.
