הסתיימה בניית המשכן. במשך יומיים נהר העם לנקודות האיסוף והביא את תרומתו. לאחר מכן באו חודשיים של מלאכה מאומצת, בניצוחם של רבי-האמנים בצלאל ואהליאב, ובהשתתפות עשרות אמנים ואמניות (כן, התורה מציינת במפורש את עבודת הנשים; יש בימינו חוגים שהיו מזדעזעים רק מעצם הרעיון). וכעת כל הפריטים - היריעות והבדים, החצר והקודש, הקרשים והבריחים, הכלים והבגדים - כל אלו מובאים לבדיקתו של משה.
משה בוחן היטב ומגיע למסקנה: "וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר ציווה ה' כן עשו" - הדגשה כפולה, ללמדנו שהיוצרים לא נתנו דרור לחופש האמנותי, לא חיפשו קיצורי דרך מחד ולא יזמו שיפורים מאידך. והתורה מסיימת: "ויברך אותם משה".
מה הייתה הברכה? התורה כדרכה מקצרת, ורש"י כדרכו משלים. "אמר להם: יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, ויהי נועם ה' אלקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו". סיומה של הברכה הוא הפסוק האחרון בפרק צ' בתהילים, הפותח במילים "תפילה למשה איש האלקים".
לכאורה, הקשר בין האירוע לבין הברכה ברור. הסתיימה לה מלאכת כפיים, ומה מתאים יותר מאשר לאחל שנועם ה' - דהיינו ברכתו ושכינתו - ישרו במלאכת כפיים זו. אך כאשר מסתכלים על ההקשר של הפסוק בתוך אותו פרק בתהילים, הבחירה בו נראית מפתיעה.
כמעט כל פסוקי הפרק עוסקים בקטנותו של האדם, הן באופן מוחלט ובוודאי באופן יחסי אל מול גדלותו של הבורא. תחילה מציין משה שהקדוש ברוך הוא קדם לעולם ומלואו: "בטרם הרים יולָדו ותחולל ארץ ותבל, ומעולם עד עולם אתה אל". הפסוק הבא מדגיש את שליטתו על בני האדם: "תָשֵב אנוש עד דַכָּא ותאמר שובו בני אדם". כעת באים פסוקים השבים לנצחיותו של הבורא, המדגישה ממילא את אפסותו של האדם: "אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור ואשמורה בלילה. זְרַמְתָם שֵנָה יהיו [=אתה שוטף את בני האדם ונופלת עליהם שנת המוות], בבוקר כחציר יחלוף" וכן הלאה.
מכאן עובר משה לתיאור מפורט של חולשות האדם והיותו בן חלוף: "ימי שנותינו בהם שבעים שנה, ואם בגבורות - שמונים שנה, ורָהְבָּם [=וכל גאוותם של בני האדם] עמל ואוון, כי גָז חיש ונעופה". וממילא, האדם נתון לחסדי ה': "שובה ה' עד מתי והינחם על עבדיך" וכו'. ואילו את הפסוק האחרון כבר ציטטנו: "ויהי נועם ה' אלקינו עלינו" וכו'.
כלומר: פסוק זה הוא תפילה, שלמרות כל חולשתו של האדם וחדלונו, הוא יזכה שהקדוש ברוך הוא יפרוס את שכינתו על מעשיו. האם זהו הפסוק המתאים לרגע כה חגיגי, של השלמת המשכן הראשון אי פעם שנבנה לשמו של הקדוש ברוך הוא?
תמיהה דומה עולה מתפילתו של המלך שלמה, כאשר הוא חונך את בית המקדש הראשון 480 שנה מאוחר יותר. "כי האֻמנם יישב אלקים על הארץ, הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, אף כי הבית הזה אשר בניתי?" הוא שואל בצורה רטורית. התשובה ברורה: ודאי שלא. אם השמים אינם יכולים להכיל את כוחו וגבורתו של ה', ברור שלא ניתן לשכן אותם בבית מעשה ידי אדם. ושוב אותה שאלה: שלמה חונך את אחד הבניינים המפוארים ביותר בהיסטוריה, בו הושקעו הון עתק ועבודת ענק של עשרות אלפי עובדים - והוא אומר שלמעשה הבית הזה חסר תועלת?
השאלה זהה, וגם התשובה זהה. דווקא אפסותו של האדם אל מול הבורא, מדגישה את החשיבות שבהקמת המשכן ואחריו בית המקדש. המשכן והמקדש הם חסדים של הקדוש ברוך הוא, ה"מוכן" להשרות משהו משכינתו בתוך מבנים מעשי ידי אדם, כך שלבני האדם יהיה אמצעי מוחשי לעבודתו.
היינו סבורים, שהאדם אינו יכול אפילו לחשוב על הקמת מבנים כאלו, משום שחייו הם "גז חיש ונעופה", משום שבעוד הוא חי שבעים או שמונים שנה - אצל ה' אלף שנים נחשבות ליום אחד, משום שהשכינה כה עצומה עד כי אין בכלל אפשרות להשרות אותה במקום כלשהו. בא משה ואומר: נהפוך הוא. מעשה ידיו של האדם הוא המאפשר לו לזכות בהתקרבות אל השכינה. האדם מפגין את רצונו להתעלות מעל חומריותו, מעל גופו, מעל תאוותיו. האדם נותן מרכושו, כשרונו ועמלו לעבודת הבורא. האדם משתמש בכלים שנתן לו ה' - מחצבים, כוחות הטבע, גופו, שכלו - ועושה משהו ממשי המראה שהוא רוצה שהשכינה תתקרב אליו.
איננו יודעים מהי השכינה; אנו יכולים רק לשער, שמדובר בגילוי ארצי של המהות האלוקית. וכדברי משל חסידי מפורסם: כאשר אב אוהב את בנו, הוא מצמצם את שכלו עבור הבן, מדבר עימו בשפת התינוקות ונהנה מדבריו הילדותיים. כך גם הקדוש ברוך הוא באהבתו את ישראל: הוא כביכול מצמצם את מהותו ומוכן להשתכן בתוך בית מעשה ידי אדם.
משה מדגיש פעמיים את המילים "מעשה ידינו", משום שהעשייה בפועל היא המקרבת את האדם אל בוראו. נכון, עשיית מצוות מחייבת כוונה, אך היא אינה יכולה להסתכם בכוונה בלבד. היהדות דורשת מן האדם שכל מעשיו יהיו לשם שמים, אפילו הגשמיים והחילוניים ביותר. וכך יכול האדם לקדש את מעשה ידיו ולהפוך אותם למשכן לשכינה.