כשלמדנו להיות הורים, נהגנו לתקן את שעשו ילדינו. הסברנו להם איך יושבים ליד השולחן, מתי הולכים לישון, איך ומתי מכינים את השיעורים. בכל פעם שעשו פעולה שלא נראתה לנו, תיקנו אותם. "לא ככה. ככה".
כשהיינו בצבא ומצאנו את עצמנו בתפקיד של מדריך, נהגנו להסביר לחיילים איך להפעיל את המכשיר, איך להתגבר על תקלה שקרתה. "הנה," אמרנו להם, "ככה צריך לעשות זאת". במקום העבודה, קרה אותו דבר. תחילה למדנו אנו, ואחר כך לימדנו אחרים מהי הדרך הנכונה יותר לעבוד. "הנה אני מדגים לכם רבותיי. ממני תראו וכך תעשו".
לעיתים, היו המודרכים צעירים מאיתנו. לעיתים, היו גם מבוגרים מאיתנו. ככל שהתבגרנו קיבלנו תחושה כי אנחנו רואים את הדברים בצורה נכונה יותר, ואלה שאנו מעירים להם – אינם עושים זאת נכון.
בגיל 18 קיבלנו זכות לבחור בנציגי ציבור לייצג אותנו בכנסת ישראל, בממשלה. לאחר מספר שנים של התפעמות מהזכות, התחלנו להבחין כי הנבחרים שלנו לא עושים את העבודה כראוי בחלק ניכר מהמקרים. אינני מתכוון לשחיתות. גם לא היה מדובר בשגיאה אנושית. זה קורה לכולנו. התחלנו להבחין ברצף של שגיאות. לא במקרה של ביש מזל אחד, היו אלה שגיאות אצל גלריה של אישים. כשהתחלנו להביע את דעתנו בקול רם, הטיחו בנו הסובבים שאנחנו טועים. הדעה הרווחת הייתה שלבטח ישנה מחשבה מעמיקה מאחורי כל פעילות של נציגי השלטון. ובכלל, מה אתה מבין בזה...
לאחר שצברנו עשור שנים של ניסיון ועוד עשור אחד, והשגיאות רק התרבו, הפסקנו לחשוב שאנו לא מבינים. המסקנה הייתה מאד פשוטה: חלק ניכר מנציגי הציבור שאנו בחרנו היה חסר הכשרה לתפקידו. הוא אומנם שפע מילים והצהרות אבל לא היה קשר בין המלל שנבע ממנו לבין רמת הביצועים.
זה לא קרה תמיד אבל קרה לעיתים קרובות מדיי. גם אם נמצא חבר כנסת שפעל ויזם מעל הממוצע, הוא הועלה לדרגת שר ובתפקידו החדש החלו הבעיות.
לא רק אנחנו חשבנו כך. בחלק מהמקרים מינה השלטון בעצמו ועדת חקירה שקבעה את מה שהרבה אנשים ידעו לפני שהתכנסה: ראשי השלטון די בינוניים.
במשטר דמוקרטי, יש לתופעה כזו פתרון פשוט. אם השלטון לא נושא חן בעיניך, המתן לבחירות הקרובות והצבע למפלגה אחרת. עשינו זאת. עשר פעמים. לא קרה דבר. הנפשות הפועלות התחלפו, התוצאה נותרה די דומה. בינתיים הצטרפו לבעיה שלוש תופעות שהחריפו אותה: ראשית, לא נותר יותר במי לבחור. חלק מראשי הממשלה הודח ונבחר וחזר והודח ושוב נבחר. לעיתים ברצף ולעיתים לאחר תקופת כהונה של כושל אחר. זה כמו להחליף לבנים שלבשת ביום אתמול בלבנים אחרים שלבשת לפני יומיים ולא עברו כביסה.
לעיתים, ניאותו אנשים חדשים להיכנס לתחום הפוליטיקה, אך הם לא האריכו זמן. או שהשועלים הותיקים הניסו אותם (מרידור, נאמן, מצנע, ועוד מעט גם פרידמן), או שאלה שהגיעו באו מתחום שונה או תלוש ולא היה להם שום סיכוי ללמוד את המלאכה המקצועית (לפיד, ברוורמן, פרץ) והם הסתפקו בדרך כלל בטקסיות שנלוותה למקצוע ולא בחלק התכליתי. לבסוף – נמוגו וחזרו לאלמוניות שלהם.
שנית, חלק מהמחדלים שנוצרו החלו לצבור תאוצה, והנזק בגללם הלך וגדל. שגיאות בתשתית, בחינוך רגיל, בחינוך גבוה, במשפט, בביטחון פנים, בניהול בתי סוהר, בטיפול במיעוטי הכנסה... השגיאות הולכות ומצטברות, ובשלב מסוים הבעיה מכפילה את עצמה עד שהיא מגיעה לשלב הקריטי.
שלישית, חלק מהבעיות הן קיומיות. אם אינך מטפל בביטחון לדוגמא כמו שצריך, ועם שכנים חביבים כמו שלנו, אתה עלול לשלם במחיר נורא על ההזנחה.
הגיעו הדברים לידי כך, שעל-מנת למנוע אסונות במדינה, צריך ליצור כעת סדרה של רפורמות הכרוכות בשינויים מפליגים. מניסיוני בעבודה, אוכל לגלות לכם כי אנשים לא מסתדרים עם יותר מדי רפורמות במקביל. רפורמה (או שינוי בהרגלים) היא כמו תבלין לסלט. טעים ומועיל להוסיף תבלין לסלט אך לא ניתן לאכול תבלינים עם מעט סלט.
וכך הגענו לכך שהחינוך – במשבר. התשתית – במשבר. הטיפול במיעוטי היכולת – במשבר. הטיפול באלימות – במשבר. ולא הופתענו לגלות ביולי 2006 כי גם הביטחון – במשבר.
כעת, נותר לשאול מה אנחנו עושים עם זה. אומנם ניתן למשוך את המצב עוד מספר שנים, אבל כמומחה קטן לסיכונים אני אומר לכם כי האיתותים על "סימנים לא טובים" הולכים ומתגברים, וההצטברות שלהם מביאה אותי למסקנה שהגענו לצומת דרכים. צריך לקבל החלטה.
כמה מילים של אופטימיות, לאיזון. מזווית הראייה שלי, ישראל היא המדינה שהכי מסתגלת למצבים קשים. בכל תחום. המדינה עשתה את הבלתי יאומן והצליחה במהלך שישים שנה להפוך עולים חדשים מתפוצות רבות לעם מתפקד תחת איומים מתמשכים. אם תתבוננו על השכנים שלנו ועל מצבם הכלכלי-תשתיתי, תבחינו מיד בהבדל המהותי בינינו לביניהם. אין ספק שיש לנו יכולת מעולה. מה שחסר לנו מתומצת בשלוש מילים: מנהיגות, תכנון, ביצוע. לפי הסדר הזה.
אני מתבונן על גלריית האישים הפוליטית בקואליציה ובאופוזיציה של שנת 2008, ואינני מוצא בה אפילו דמות אחת שטרם נכוויתי עמה בעבר, או שאני יכול להעיד כי הבחנתי בתכונה מרשימה אחת שלה מעבר ליכולת הדיבור. אפס ממצאים. ומכאן נובע שעלי לבחור "מתוך המצאי הקיים". צר לי! לא אעשה זאת.
להערכתי, האפשרות היחידה שטרם נוסתה היא לקחת שלושה אישים בעלי יכולת מוכחת משוק העסקים, ולהפקיד בידיהם שלושה משרדים הנתונים במשבר. הייתי בוחר במשרדי החינוך, התשתיות, וביטחון הפנים. לתת לאישים אלה גיבוי מירבי בתקציב ובסמכויות, ולהעניק להם שכר ברמה גבוהה ובונוסים לפי מדדים ידועים מראש. אני יודע שאין זה מקובל, אבל לדעתי אנו מצויים במצב חירום ובמצב כזה נוקטים גם בפעילות חריגה.
אני משוכנע שאם יעשה כך, התוצאות הטובות תיראנה לעין תוך מספר רבעונים. אם האפשרות הזו לא תנוסה, חוששני שלי אישית אין שום סיבה רציונאלית להצביע בבחירות הבאות לכנסת ישראל.