משה הוא אומנם 'הנבחר במין האנושי' כהגדרת הרמב"ם אותו, אבל מסתבר שגם לו יש למה לשאוף ולאן להתקדם. כי האדם יכול לעשות כל שנדרש ממנו, ובשלמות לפי ערכו של זמן העשיה, בשלב הבא - תמיד הוא יעמוד בפני מדרגה נעלית יותר מזו שהגיע אליה בשלב הקודם, שהיה מושלם יחסית למצבו באותו זמן. משה אינו יכול לגשת אל אוהל מועד, אבל בסוף הוא כן ניגש, לאחר שה' קרא לו בתחילת הספר הבא, שאותו מתחילים לקרוא כבר במנחה של שבת. ורמז לעניין ניתן בפסוקים החותמים את פרשתנו ואת ספר שמות: [לו] וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן, יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּכֹל, מַסְעֵיהֶם. [לז] וְאִם-לֹא יֵעָלֶה, הֶעָנָן--וְלֹא יִסְעוּ, עַד-יוֹם הֵעָלֹתוֹ. [לח] כִּי עֲנַן ה' עַל-הַמִּשְׁכָּן, יוֹמָם, וְאֵשׁ, תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ--לְעֵינֵי כָל-בֵּית-יִשְׂרָאֵל, בְּכָל-מַסְעֵיהֶם.
יהודים צריכים לחיות במודעות של מסע תמידי. לפעמים צריכים לחנות, לנוח בין מסע למסע, אך כאשר מודעים לכך שהתכלית היא במסע, בהתקדמות, גם החניות נחשבות כמסעות כי בהן אוגרים כח לקראת השלב הבא. על דרך שיהודי מצווה לישון כמה שדרוש לו כדי שיוכל להיות עירני בתפילה ובלימוד התורה. אלא שגם המסעות וגם החניות צריכות להיות מכוונות לתכלית שאותה קבע לנו בורא עולם ומנהיגו. שעל כן וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן, יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאִם-לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן--וְלֹא יִסְעוּ, עַד-יוֹם הֵעָלֹתוֹ.
דומה כי רש"י רומז לעניין זה בפירושו לפסוק הראשון בפרשה: אֵלֶּה פְקוּדֵי, בפרשה זו נמנו כל משקלי נדבת המשכן לכסף ולזהב ולנחשת ונמנו כל כליו לכל עבודתו. מסגנונו של רש"י ניתן ללמוד כי התכלית הכללית בעבודתו של יהודי היא להשכין את אור ה' בעולמו הפרטי כחלק מהשכנתו בעולם בכלל. משקלי נדבת המשכן אומר שצריכים לשקול כל צעד בהתאם לתכלית זו, שלשמה נועד המשכן. זהו שלב של עבודה מתוך מודעות כללית בדבר היעד שיש לחתור אליו, שהעולם הזה יהיה משכן לה', אבל בלי התייחסות לפרטים. התייחסות כזו באה בהמשך:
לכסף ולזהב ולנחשת, יש מי שעבודתו היא מתוך כיסופים מתמידים להתחבר אל האור אין סוף. יש מי שמתאמץ רבות להתגבר על מכשולים שונים במסעו אל עבר האור אין סוף, ואף מתיז ניצוצות כביכול בעבודתו, כזהב המתנוצץ באור השמש. ויש מי שכל מה שיש לו היא הנחישות. הוא אינו חש כיסופים ואף לא דחף להתגבר. הוא רק יודע שזו הדרך והולך בה בנחישות. ועדיין חסר המיקוד - איך ובמה בדיוק הופכים את העולם הזה למקום בו ישכון אור ה'. על כך אומר רש"י, ונמנו כל כליו לכל עבודתו. "כלי העבודה" של האדם הם עשרת כוחות הנפש שהזכרנו לא פעם, שכוללים את הכישורים השכליים וכוחות הרגש שלו, וכן המחשבה, הדיבור והמעשה. בכל אלה יש לעבוד את ה', ורק כאשר כולם מכוונים לאותה תכלית, רק אז נבנה המשכן והוא שלם, לפחות עד שעולים למדרגה נעלית יותר בשלמות. שהרי זהו הרעיון של פרשת השבוע כנ"ל.
אנחנו כבר קרובים לסיום אבל רחוקים מאד ממיצוי הרעיון. כל יהודי נדרש לעבוד עבודה זו, אבל גם כל ישראל נדרשים לכך. אומנם בפרשה יש דגש מיוחד על עבודתו של הפרט, אבל היא מסתיימת דוקא בהתייחסות לכלל כמצוטט לעיל: [לו] וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן, יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּכֹל, מַסְעֵיהֶם. [לח] כִּי עֲנַן ה' עַל-הַמִּשְׁכָּן, יוֹמָם, וְאֵשׁ, תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ--לְעֵינֵי כָל-בֵּית-יִשְׂרָאֵל, בְּכָל-מַסְעֵיהֶם. לפי זה ברור לגמרי שלא מספיק שמשה רבנו ונציגיו יעשו את העבודה. כל העם צריך להיות שותף, ובשותפות זו מותנית השכנת אור ה' פה בעולם הזה.
בעוד דברים אלו נכתבים, נשאלתי אם אני מעודכן בפיגוע שמתחולל כעת בישיבת מרכז הרב בירושלים. לא. לא הייתי מעודכן. הייתי מרוכז בחיפוש ניסוחים כלליים ועדינים שלא יפגעו באיש, כולל בפוליטיקאים. אבל מה לעשות שהם מובילים אותנו כצאן לטבח ברפיסותם הרעיונית ולכן גם המנהיגותית? אין להם צל של מושג מה הם עושים בעולם הזה, מהי שליחותם, ולכן הספינה שהם מנהיגים, מתנדנדת לה כקליפת אגוז על פני המים הסוערים, ועוד מעט קט היא תתנפץ חלילה אל סלעי החוף. ובינתיים מזנבים בנוסעיה כרישים טורפים בדמות הולכי על שתים. אילו רק ידעו אלה המתיימרים להנהיגינו, מהי שליחותם בעולם הזה. אילו ידעו שתכליתו של כל יהודי ותכליתה של מדינה יהודית הוא להפוך את העולם הזה למשכן בו תתגלה מלכות ה'. אילו רק היו מודעים עד כמה חשובים חייו של יהודי אצל הרבונו של עולם, ודאי הוא שהיה מתקיים בנו הפסוק (דברים כ"ח): [י] וְרָאוּ כָּל-עַמֵּי הָאָרֶץ, כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ; וְיָרְאוּ, מִמֶּךָּ. אילו.
באמת הגיע הזמן שיהיה רק טוב ליהודים.