על משקל שאלתו המפורסמת של שייקספיר, יש לשאול את השאלה: ללמוד או לא ללמוד היסטוריה? לכאורה שאלה תלושה מן האוויר ומן האווירה הטעונה בישראל של ימים טרופים אלה, אך כאשר נשיא המדינה בביקורו בביה"ס התיכון בנהריה, בשיחה עם תלמידי כיתות י"ב קבע שאין צורך ללמוד היסטוריה, השאלה בכל זאת הופכת לרלוונטית.
מי שמכיר את נשיא המדינה, מר פרס, יודע שלא להזנחת לימודי ההיסטוריה הוא התכוון, כי הוא בעצמו היסטוריה מהלכת. מי שמכיר את דעותיו של מר פרס מבין אל נקלה שבאמירתו זו לא כיוון להפסקת לימודי ההיסטוריה בבתי הספר, ודאי לימודי ההיסטוריה בכלל. אך מדוע לא לקפוץ על אמירה, להוציאה מן הקונטקסט הנכון, ולבשל "מטעמים" לפי תפיסת העולם של אלה אשר האזינו לו?
לא אחת נשאלת שאלה נכבדה זו בקרב תלמידי בתי הספר. זו שאלה לגיטימית למדי, כפי שהשאלה מדוע יש צורך ללמוד מתמטיקה חשובה, או כל מקצוע אחר. הסיבה לרלוונטיות של השאלה נמצאת בתוכניות הלימודים ובדרישות של משרד החינוך. ישראל של 2008 מקדשת את הבגרות בהיסטוריה ולא את לימודי ההיסטוריה. משרד החינוך רואה את הצלחת בתי הספר דרך דפי הסטטיסטיקות המטופשות שאין בינן לבין הלמידה כל קשר. הסיסמה איננה למד כדי לדעת, כדי להבין, כדי לגבש לעצמך תפיסות עולם מובנות יותר, אלא למד כדי להוציא תעודת בגרות. למד לפי המיקוד, היינו לפי התוכנית המקוצצת, כי מחר לא תקבל ציון עובר בבגרות. וכך, מדחי אל דחי, ממיקוד למיקוד, תחיי הבורות!!!
וכשאתה מעמיס וממאיס את לימודי ההיסטוריה על התלמידים, מן הדין שלא יאהבו מקצוע זה. הפדגוגים הדגולים שבינינו, ויש רבים כאלה, יאמרו שאין ערך לאירועי העבר. מה שהיה לעולם לא יחזור, ומאידך באים אותם מלומדים ומדקלמים את האמרה הסותרת "ההיסטוריה חוזרת". לאלה ולאלה מומלץ לא ללמוד היסטוריה כי הם עלולים להזיק לה יותר מאשר להועיל לה. יש רבים המתיימרים למצוא אנלוגיות היסטוריות ולהתאימן לדעותיהם, אך הם אינם מבינים שהיסטוריה לעולם אינה צירוף של אנלוגיות, אלא לכל היותר צירוף מקרי של אירועים.
היסטוריה היא סם חיים. מי שאיננו מבין זאת, אל לא להתעסק במקסם זה. נכון שאין צורך לדעת כמה חיילים היו לנפוליאון, אך אין אדם שמסוגל להבין את התפתחות העולם המודרני ללא ידיעת תקופת נפוליאון. ההיסטוריה האנושית היא נוסטלגיה גדולה: העבר המסתורי, אהבות ובגידות, רוזנים ומלכים לצד פושטי יד ופושטי רגל, מלחמה ושלום, אמנות ותרבות, שפה ולשון, פילוסופיה כבדה לצד יצירות פשוטות ומלבבות, כל אלה הם היסטוריה. אסתטיקה היא היסטוריה, הגות היא היסטוריה, ואפילו רפואה היא היסטוריה.
את כל אלה מר פרס יודע היטב. מי שמכיר אותו יודע באיזו ערגה הוא מדבר על הימים ההם, וכל הקורא את ספרי זיכרונותיו אינו יכול שלא להתפעם מן האהבה שלו לימי התום.
היסטוריה היא ערכים, וערכים לעולם אינם ניתנים להוראה. ערכים רוכשים, ערכים מראים, אך לעולם, כאמור אין עומדים ומטיפים. נשיא המדינה הנוכחי הוא מאחרוני המקימים של ישראל. התרה מזלו והיה בין אלה שזכו לכונן מחדש את הבית הלאומי. לבטח מר פרס לא היה רוצה שמפעל הציונות שקרם עור וגידים והוא היה בין מקימיו, יישכח. לבטח ירצה מר פרס שבדפי ההיסטוריה של ישראל יירשמו מעשי האבות, יילמדו דברי הנביאים ודברי הסופרים, ההוגים והחלוצים, ומעשיהם לעולם יהיו למטען הרוחני של כל אזרח ישראלי.
כל מי שזכה להיות נוכח בטקס המרכזי הנערך כל שנה בפולין לזכר קורבנות השואה מסוגל להבין מה עוצמת הרגשות כאשר נשיא מדינת ישראל נושא דברים. רעד ודמעות על אלה שגורלם הוכרע על אדמת פולין הארורה, ומאידך עוצמת הגאווה להיות יהודי, להיות ישראלי. האם מישהו מבין אזרחי ישראל מאמין באמת שמר פרס היה רוצה למחוק את לימודי השואה מדפי ההיסטוריה של ישראל?
זו איוולת מבית היוצר של אלה המנסים להצדיק את תורתם החינוכית והמוסרית העקומה. עצמאותה של ישראל לא נולדה יש מאין, אלא היא קמה על חורבות ההיסטוריה היהודית הכה עשירה. העם היהודי הוריש לעולם יצירות שאין כדוגמתן בהיסטוריה האנושית. דורות רבים של יהודים נלחמו לחזור אל ארצם ושפתם. האם מר פרס התכוון שאין צורך ללמוד על מפעלם של אלה שהביאו להקמת המדינה או היו שותפים ליצירות הרוחניות שאין להן אח ורע בעולם? רק כסיל ובור מסוגל להבין זאת כך.
מי ששמע את דברי מר פרס יכול לקבוע בוודאות שכוונתו הייתה ללימוד ההיסטוריה כיום בבתי הספר. אין צודק ממנו בעניין זה. ההיסטוריה הפוליטית, הכלכלית, החברתית והתרבותית היא בסיס להבנת המציאות. ללא היסטוריה אין הווה ואין עתיד כי רק מתוך האספקלריה היסטורית ניתן לתרגם את המציאות ולבנות את העתיד. לאלה המבקשים להשחיר את פני הנשיא, מן הראוי למצוא לעצמם תירוצים אחרים. לאלה המבקשים להשתלח במורים להיסטוריה ולשמוח לאידם, מוטב קודם להם להביט תחילה במראה.