על-מנת שחייל הסובל ממחלת הסוכרת אשר לטענתו, התפרצה עקב שירותו הצבאי או עקב אירוע אשר חווה החייל במהלך שירותו הצבאי שהפעיל עליו לחץ ומתח נפשי, יקבל פיצויי ויוכר כנכה על-פי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט 1959
נוסח משולב עליו להוכיח כי התקיים אירוע "חריג" בזמן שירותו הצבאי ולהוכיח כי קיים קשר סיבתי עובדתי בין אירוע זה לבין פרוץ מחלת הסכרת וכי התפרצות המחלה אירעה זמן סביר לאחר אותו אירוע "חריג" (3 חודשים לכל היותר לאחר קרות האירוע).
בכל מקרה המובא להכרעתו של ביהמ"ש מושם הדגש על מיוחדותם של תנאי השירות או על קיומו של האירוע ה"חריג" (בשפה הרפואית מצב "סטרסנטי") עליו ניתן להצביע כסיבה לפרוץ המחלה. בנוסף, יש לשים לב לאורכו של השירות הצבאי ולסמיכות הזמנים כאמור בין הארועים החריגים אשר גרמו להתפרצותה של המחלה.
בשנים האחרונות הולכת ומתבהרת שאלת הקשר בין מצב סטרסנטי (נפשי ו/או גופני) להתהוות סוכרת מסוג 2, סוכרת נעורים. בעבודת מחקר אשר פורסמה בעיתון היוקרתי המיוחד לסוכרת DIABETES CARE, 2000, הוכח לראשונה, חד-משמעית, באופן מדעי קשר זה. בנוסף, נמצא כי אנשים המגיעים לחדר מיון במצב של סטרס פסיכוגני, קיים סיכוי לפגיעה ביכולתם לייצר אינסולין בעתיד.
על-פי המחקרים מצב של דחק נפשי מלווה בהפרשה מוגברת של חומרים והורמונים שונים, אשר פעולתן מתנגדת לפעילות האינסולין. דיכוי של אינסולין במצב זה, עלול להוביל לסוכרת. המצבים "הסטרסנטים" אשר הראו קשר כזה היו מוות או מחלה רצינית של אחד הילדים, בן הזוג קרוב משפחה או חבר, בעיות כלכליות רציניות, העברת דירה מות חבר או הפסקת קשר וכדומה.
אולם, מנגד, כיום, הספרות הרפואית המקובלת, כפי שהיא מתבטאת בספרי הלימוד, אינה מקבלת בכלל את הדחק הנפשי כגורם להופעת סוכרת. ספרי הלימוד בנושא הרפואה הפנימית אינם מזכירים את האפשרות שדחק נפשי מתמשך או חריף, או סטרס גופני בבני אדם יגרמו להופעת סוכרת אצלם. מכאן, יש האומרים, כי לא מן הנימנע להסיק שלא קיימת אסכולה רפואית הרואה במצבי דחק נפשי גורם להופעת מחלת הסוכרת.
לצורך בחינת השאלה האם קיים קשר בין מחלת הסוכרת לבין השרות הצבאי או מאורע שאירע במהלכו, יש לשים לב כי ישנם שני סוגי סכרת: סוכרת מסוג 1 הידועה גם "כסכרת מבוגרים" וסוכרת מסוג 2 הידועה גם "כסכרת נעורים".
מחלת הסכרת היא מחלה קונסטיטוציונלית, באשר לסכרת מסוג 1 הגורמים למחלה אינם ידועים ומדובר בתהליך שעשוי להימשך שנים ואולם באשר לסוכרת מסוג 2- ידועים מספר גורמים להיווצרותה ביניהם תורשה או השמנת יתר.
במקרים אשר הובאו בפני ביהמ"ש בהם אובחן החייל כלוקה במחלת הסוכרת מסוג 2, נטו בתי המשפט שלא לקבל את התביעה להכרה בזכות "נכה", וזאת מאחר שסוג זה של המחלה מחייב גם רקע תורשתי בנוסף לגורמים אחרים וקיים קושי רב להוכיח כי הסוכרת פרצה במהלך שירותו הצבאי של החייל ובעקבותיו, שכן בית המשפט מצביע על גורמים אחרים אשר יכולים היו להוות גורם לפרוץ המחלה כך שתנאי השירות הצבאי אינם יכולים להיחשב כגורם המכריע לפרוץ המחלה.
אולם חשוב לציין כי מגמה זו של בתי המשפט עוברת שינוי, כך שבהיעדר עדות לקיום חולי סוכרת בקרב בני משפחתו הקרובה של החייל, ניתן להניח כי לגורם הגנטי משקל זניח ואילו הגורם אשר חשף את הסוכרת הינו גורם חיצוני, סביבתי.
במספר פסקי דין עלתה שאלת הקשר בין השירות הצבאי לבין מחלת הסוכרת, בטענה כי הגורמים המרכזיים להיתפרצותה של המחלה הינם לחץ ומתח נפשי ולאוו דווקא תורשה או כל גורם אחר ואכן זוהי גם המחלוקת בין המומחים השונים אשר מתמקדת בעיקרה בשאלה האם קיימת אסכולה מוכרת הרואה מצבי דחק נפשי כגורם להופעת מחלת הסוכרת?
כאמור, בעולם הרפואי קיימות אסכולות שונות בנוגע לטענה כי התפרצות מחלת הסכרת יכולה להיגרם עקב לחץ או מתח נפשי אולם קיימת גם פסיקה לפיה ביהמ"ש קבע כי העובדה שהמחלה יכולה היתה להיתפרץ או להתלקח גם שלא עקב השירות, איננה שוללת את קיומו של הקשר הסיבתי.
בברע"א 8077/96 קריספיל נ' קצין התגמולים נקבע כי "מה שיוצר את הקשר בין השירות למחלה, דבר שתוצאתו היא הכרה בנכות הנגרמת ע"י המחלה, הוא שהמחלה פרצה במקרה נתון, בפועל, עקב השירות, אף אם לחייל היתה נטייה רדומה ללקות במחלה.
כאחד מתנאי קבלת הפיצויים על החייל להוכיח קשר סיבתי בין המחלה לשירות הצבאי ולהוכיח קיום אסכולה רפואית התומכת בעמדתו. העניין נידון בהרחבה בברע"א 2027/94 קליג' נ' קצין התגמולים במשרד הביטחון ונקבע כי על-מנת שאסכולה תיתפס כמבססת קשר סיבתי בין השירות הצבאי לבין היווצרות או התפרצות המחלה נדרש שיתמלאו בה שני תנאים בסיסיים: האחד, על האסכולה להגדיר ברמת פירוט סבירה את מהות המצב שגרם למחלה ואין די בקביעה כללית ומעורפלת. השני, נדרש שהאסכולה תקבע כי קיים קשר סיבתי ברמה גבוהה של הסתברות ("מתקבל מאוד על הדעת") בין הנסיבות המסויומות שאליהן נחשף החייל במהלך שירותו לבין גרימתה או החמרתה של המחלה. היינו, שהאסכולה הרפואית תקבע כי "מתקבל מאוד על הדעת" שתנאי השירות גרמו למחלה או החמירו אותה.
ההלכה המשפטית אף דנה במצב שבו אין בידי התובע, החייל או הנתבע- קצין התגמולים, כל דרך להצביע על אסכולה התומכת בקיומו של קשר סיבתי בין השירות הצבאי למחלה או שוללת אותו. בפרשת רזי (ע"א 6274/92 רזי נ' קצין התמלוגים- התייחס השופט מצא למצב כזה ואמר: "כאשר אין שום גורם רפואי בר-סמכא המאשר את קיומו של קשר סיבתי בין מחלה מסוימת לבין חבלה מסוימת (או לבין נסיבות אחרות הכרוכות בשירות הצבאי), כי אז אין לחייל התובע במה להיאחז, ודין תביעתו להידחות. היעדר היכולת לשלול את קיומו של קשר סיבתי אפשרי (שהוא עצמו פועל-יוצא מחוסר ידיעת סיבותיה ודרך עלילותיה של המחלה) אין בו כדי להקים הנחה בדבר קיומו של קשר סיבתי".
בדנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן, נאמר כי קיום אסכולה התומכת בעמדת התובע היא הוכחה לכאורה בלבד לכך שמחלתו נגרמה עקב השירות הצבאי, במצב כזה עובר נטל הבאת הראיות לקצין התגמולים, ועליו להוכיח כי מחלת החייל לא נגרמה ולא הוחמרה עקב תנאי השירות אלא שהתפרצה בגלל גורם אחר.
לאור כל האמור, הוכחת הקשר בין סטרס נפשי לסוכרת, אשר נוסו בקרב בע"ח, ההוכחות במחקרים רטרוספקטיביים ופרוספקטיביים, הניסיון הקליני של רופאי הסוכרת, הסיפור הקליני השגור בקרב אחוז גדול של החולים, והיכולת להסביר קשר זה, בין מצב סטרסנטי וסוכרת, גם מהבחינה הפתו - פיזיולוגית, אך חוסר היכולת להוכיח חד-משמעית בקרב בני אדם מנגד, כפי שהוסבר, יצר מצב בו לא ניתן לכתוב בספרי הרפואה כי הקשר אכן קיים אך ברור לכל העוסק בסוכרת כי עיקר הבעיה נובעת מקושי בהוכחה בלבד.
חשוב לציין כי מגמתו של בית המשפט היא להטיב עם התובע לפיצויים ובנסיבות שברור כי קיימות בעולם הרפואה מספר אסכולות שונות אשר לא ניתן להכריע ביניהן, נוהג הוא "ללכת לקראת" התובע לפיצויים ולומר, כי משום שהוכיח את קיומה של אסכולה רפואית התומכת בעמדתו, הרי שעמד בנטל ההוכחה שהוטל עליו והוא זכאי לפיצוי בגין מחלתו.
