ככל שהמכונית מחליפה את הרגליים כאמצעי ראשוני ל"ידיעת הארץ", כך הופכים הכבישים המהירים לקטגוריה חדשה וייחודית של "נוף". הנוסע בכביש מהיר כמוהו כנוסע במסלול של אתר שעשועים המציע, מחוץ לחלון ובמרחק בטוח, אשליה של מציאות.
כבישים מהירים רבים מחופים משני צדיהם בחומות המסתירות את הנוף האמיתי, ומציעות במקומו ייצוגים של נוף סמלי: צלליות של גגות כפריים, קשתות של חורבות עתיקות, או תמונה מופשטת של נוף פתוח וריק. כביש חוצה ישראל אינו נזקק לקירות מגן כדי להפריד את עצמו מהמציאות שמסביב: הכביש וסביבתו מעוצבים עד לפרטי פרטיהם כחלל אוטופי הרמטי, מרחב הסגור בתוך עצמו שמייצר "משטר ראייה" שבאמצעותו הנוף הנשקף ממנו מסופח לחלל האידיאלי של הכביש.
כביש חוצה ישראל מתפקד כמה שמישל פוקו הגדיר "הטרוטופיה": אתר מוגדר במציאות, אך בו בזמן מחוץ לכל האתרים האחרים של המציאות. הכניסה אליו כמוה ככניסה לאתר מגודר ומאובטח, מבעד לשער סמלי (המנהרה במחלף בן שמן) ומבעד לשער אלקטרוני (מצלמות הניתור), המפקחים ומווסתים את נוכחותך במרחב הכביש. לכביש סגנון אחיד משלו, חוק משלו ומשטרה משלו, והוא מספק את כל צרכיו של הנוסע - משרות דרכים עד לתחנות דלק ובתי קפה איכותיים.
עיצוב הנוף של סביבת הכביש - איי התנועה ושולי הכביש - מייצר דימוי של ארץ ישראל הישנה והטובה, נוף פסטורלי של כרמי זיתים, שורות תמרים, משוכות צבר ופרחי בר (שנעקרו ממקומם ונשתלו מחדש בין המסלולים). הנוף האידילי מספח אליו את הנוף האמיתי, של העיירות והכפרים הנידחים שנחשפו באחת לעין על-ידי הכביש החדש, והופך אותן לחלק מתמונת הנוף הרומנטית של הכביש. כך הופך הנוף המעוצב למנגנון להסוואת המציאות החברתית והפוליטית, מנגנון ששיאו הבוטה במדרון הנוף המלאכותי, המכוסה צמחיה "מקומית", המסתיר מעין הנוסע את חומת ההפרדה החותכת מתוך הנוף את טולכרם הפלשתינית.
כביש חוצה ישראל מייצר מרחב אוריינטליסטי חדש בו המזרח משמש כרקע ציורי ורומנטי לטכנולוגיה המערבית המתקדמת, טכנולוגיה המציעה תנועה אינסופית קדימה. כביש חוצה ישראל מציע מעין "אי תנועה" בלב המציאות, מרחב נפרד ומסודר בו המציאות אינה יכולה לדקור את הבלון, ובו - כל עוד אתה נשאר בגבולותיו, ולא יורד ממנו אל פקק התנועה של המציאות - מובטחת לך, בתמורה לאגרה, אשליה מושלמת של תנועה לעבר מקום טוב.
