השבוע אנו פותחים בקריאתו של חומש "ויקרא", שעיקרו: הקורבנות שהוקרבו במשכן ולאחר מכן בבית המקדש. כבר הפרשה הראשונה של הספר עמוסה בדיני קורבנות מכל הסוגים - נדבה וחובה, עולה ושלמים, חטאת ואשם. מבין כל אלו, נעסוק הפעם בקורבן שמביא הנשיא - דהיינו מנהיג העם, המלך או יהא תוארו אשר יהא - כאשר הוא חוטא בשגגה.
לא ניכנס כאן לפירוט הדינים אלא נתמקד במילה אחת, המילה הפותחת פרשייה זו: "אשר נשיא יחטא ועשה אחת מכל מצוות ה' אלוקיו אשר לא תעשינה בשגגה ואשֵם". חז"ל, ורש"י בעקבותיהם, שמו לב למילה "אשר" ותמהו: מדוע ביתר החוטאים - הכהן הגדול, הסנהדרין וכל בני העם - נאמר "אם", וכאשר נאמר "אשר"?
תשובתו של רש"י מפורסמת: "לשון אשרי - אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו, קל וחומר על זדונותיו". לאמר: ודאי שאין זה טוב שהמנהיג חוטא, אך אם הוא כבר חוטא - והלא "אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", כמאמרו של שלמה המלך - יש לראות בחיוב את העובדה שהוא מודה בחטאו ופועל לכפרתו. ואם כך הוא עושה בחטא שבשגגה, ודאי שיבורך אם הוא מוכן להודות על חטא במזיד.
המהר"ל מפראג, בפירושו לרש"י "גור אריה", הולך עוד צעד: "לפי שהוא מתחרט על שגגתו, מוכח שהוא אינו מתבייש לומר: חטאתי. ואינו אומר: גדול אני וחשוב, ואיך אומר חטאתי? וכיוון שהוא עניו ושפל ברך, אשרי הדור שיש להם נשיא שאינו מתנשא, ובשביל כך מלכותו תעמוד". כלומר: טוב לו לדור שמנהיגו אינו גאוותן - נשיא אך לא מתנשא - ומוכן להודות בטעותו.
היו גם שפירשו את דברי רש"י - "אשרי הדור" - בכיוון נוסף: אשרי הדור שאינו מחניף למנהיגיו, ואם המנהיג חוטא ואינו מוכן להודות בחטאו, יימצאו מי שיעמידו אותו על כך. שהרי הכל שווים בפני הבורא, ואם יש הבדל בין הנשיא לבין פשוטי העם - הרי שההבדל הוא לחובת הנשיא, עליו מוטל לדעת יותר ולהיות זהיר יותר.
אפשר לומר, שגישה זו נרמזת בפסוק השני של אותה פרשייה. פסוק זה פותח במילים "או הודע אליו חטאתו אשר חטא". רש"י אומנם מפרש, שהמילה "או" משמעותה כאן "אם", דהיינו: הנשיא מביא את קורבנו לאחר שנודע לו חטאו. אך קצת קשה להבין פירוש זה: הרי פשוט שאדם יכול להביא קורבן רק אם הוא יודע על החטא.
לכן ניתן לפרש, שישנם שני מצבים: האחד בו הנשיא מודה מיוזמתו, והאחר - בו מודיעים לו שהוא חטא. ואכן, כך מפרש הרמב"ן: "שיודע לנשיא מעצמו אשר חטא, או הודע אליו - הודיע איש אחר שראהו". גם נכדו של רש"י, הרשב"ם, הולך באותו כיוון.
מכל מקום, אנו רואים שתפיסת היהדות ברורה מאוד: גם מנהיג העם עלול לחטוא, והוא חייב לכפר על חטאו בדיוק כמו כל אדם אחר. האחריות המוגברת המוטלת עליו באה לידי ביטוי בכך שקורבנו שונה משל יתר החוטאים (תיש לעומת עז), דבר המבליט את העובדה שהוא מביא בפומבי קורבן על חטא. ואם המנהיג אינו יודע או אינו מודה - חובה על כל מי שיכול ("איש אחר", בלשונו של הרמב"ן) להודיע לו על כך, בלא חשש ובלא משוא פנים.
הפטרת השבת, זו של פרשת "זכור", מדגימה בצורה הבולטת ביותר בתנ"ך את המתרחש כאשר מנהיג חוטא ואינו מוכן להודות בכך. הסיפור ידוע: שאול נשלח להשמיד את עמלק, אך הוא חומל על המלך אגג ועל מיטב הצאן והבקר. כאשר הנביא שמואל מוכיח אותו על כך, מתנהל ביניהם כמעט דו-שיח של חירשים.
שאול פותח: "הקימותי את דבר ה'".
שמואל משיב מיד: "ומֶה [בכוונה בסגול, רמז לפעיית הצאן] קול הצאן הזה באוזנַי וקול הבקר אשר אני שומע?"
שאול מכזב: "מעמלקי הביאום, אשר חמל העם על מיטב הצאן והבקר למען זבוח לה' אלקיך ואת היותר החרמנו". השקר הוא כפול: שאול הוא שיזם את שמירת השלל, ואין כל רמז לכך שהכוונה היתה להקריבו.
שמואל משיב באומרו: אינך אדם פרטי, אתה שליח ה' ומעלת בשליחות.
שאול מתעקש: "אשר שמעתי בקול ה' ואלך בדרך אשר שלחני ה', ואביא את אגג מלך עמלק ואת עמלק החרמתי. ויקח העם מהשלל צאן ובקר ראשית החרם, לזבוח לה' אלקיך בגִלגל".
שמואל עונה בפסוק מפורסם: "החֵפֶץ לה' בעולות וזבחים, כשמוע בקול ה'? הנה שמוע מזבח טוב, להקשיב - [טוב יותר] מחֵלב אילים". ויש גם עונש: "יען מאסת את דבר ה', וימאסך ממלך".
רק כעת מוכן שאול להודות בחטא, אך הוא מנסה לתרצו: "חטאתי, כי עברתי את פי ה' ואת דבריך, כי יראתי את העם ואשמע בקולם". לא רק שהתירוץ כוזב - כבר אמרנו ששאול היה היוזם ולא הנגרר - הוא גם מבזה את אומרו: איזה מלך אתה, אם אתה ירא מהעם? ונניח שבאמת פחדת; האם זוהי סיבה לעבור על ציווי מפורש של מלך מלכי המלכים?
יש צורך בתוכחה קשה נוספת של שמואל, עד ששאול מוכן לומר "חטאתי" - ללא תוספות וללא תירוצים. אך גורלה של מלכותו כבר נחרץ.
לעומת זאת, יורשו של שאול, המלך דוד, מתנהג אחרת לחלוטין. כאשר הוא נואף עם בת-שבע וגורם להריגתו של בעלה אוריה, בא אליו נתן הנביא ובפיו משל כבשת הרש. וכאשר עולה חמתו של דוד והוא חורץ את דינו של העשיר הגזלן למיתה, אומר לו נתן ללא כחל ושרק: "אתה האיש". נתן נושא באוזניו של דוד נאום תוכחה נוקב, המשתרע על פני שישה פסוקים - הרבה מאוד בקנה מידה תנ"כי - ודוד עונה בשתי מילים: "חטאתי לה'".
כאן תשובתו של דוד קצרה מאוד, אך את ליבו הוא שופך בפני ה' בפרק נ"א בתהילים, הנושא את הכותרת "למנצח מזמור לדוד, בבוא אליו נתן הנביא כאשר בא אל בת-שבע". 20 פסוקים של וידוי ותחינה ישנם בפרק זה, אחד הנוגעים ללב ביותר בתנ"ך. דוד מתאר את נפשו השבורה מהחטא, אשר תמיד יעמוד לנגד עיניו. הוא מסביר את חולשתו, חולשת יצרי אנוש, אך אינו משתמש בכך כתירוץ אלא מתחנן שוב ושוב למחילתו של ה'.
לא במקרה, שלושה מפסוקים אלו הגיעו לסדר התפילות. בסליחות אנו אומרים "אל תשליכנו מלפניך ורוח קדשך אל תיקח ממנו" - העברה ללשון רבים של הפסוק שאמר דוד בלשון יחיד. להוצאת ספר תורה בשבתות ובחגים נשאל הפסוק "היטיבה ברצונך את ציון, תבנה חומות ירושלים". ומעל לכל - הפסוק הפותח את כל תפילות הלחש ונאמר למעלה מאלף פעמים בשנה: "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך". תפילה כנה הבאה ממעמקיו של לב שבור - היא הנעלה ביותר.
הכרתו של דוד בחטאו והתשובה המיידית שעשה, הביאו להקלת עונשו. הבן הממזר שנולד מבת-שבע אומנם מת, אך בנה הבא הוא שלמה - האיש שממשיך את שושלת בית דוד. התחמקותו של שאול הביאה את מלכותו לקיצה; הודאתו של דוד הבטיחה את נצחיות שושלתו.
למי דומים יותר מנהיגינו כיום - לשאול או לדוד? ומה זה אומר על הדור שלנו? האם אשרינו?