פעם, כשהיינו ילדים, היה הר נפוליאון אתר-חובה של עלייה לרגל להמוני תלמידים בבתי הספר ולילדי הגנים במתחם תל אביב וגוש דן. היה זה מנהגם של הילדים לפקוד את האתר האהוב, על גבול תל אביב ורמת-גן, בלוויית המורה או הגננת, במסגרת טיול האביב שלהם. עצי הברוש הנאים והירוקים, שלמרגלותיהם שדה ענקי של כלניות אדומות, היוו מוקד-משיכה לא רק לחובבי-טבע מושבעים, אלא גם לסתם מטיילים של שבת. באלבומיהם של רבים מהם אפשר, עדיין, למצוא תצלומים לרוב, כמזכרת מנוף קסום.
מאז זרמו מים רבים בירקון, הנושק להר נפוליאון, ופנינת הנוף היפה הזו הלכה והתמעטה בחלוף השנים. שוב אין הזאטוטים פוקדים את האתר כבימים ימימה, ולא בכדי; משמורת הטבע היפהפייה והעבותה נותרה קבוצת עצי-ברוש ותיקי-ימים, אך יחידים בלבד, כגל-עד שיצר הטבע.
אלא שאליה וקוץ בה: על קבוצת עצים זו מאיימת עתה סכנת כלייה. באחרונה פקדה מחלה מסתורית את עצי הברוש הזקופים שבמקום, ונגזר עליהם למות בזה אחר זה.
נפילה בין כסאות מספר תושבים, המתגוררים למרגלות ההר, לא היו מוכנים להשלים עם רוע הגזירה. במאמץ נואש להציל את שרידי הנוף הנשקפים מחלונות בתיהם, פנו הללו אל הרשויות המוסמכות ואז הוחוור להם, להוותם, כי אין מי שיושיעם. הם, פשוט, נפלו בין הכיסאות: החברה להגנת הטבע והמועצה לארץ ישראל יפה טענו שאין זה מעניינן, ובמידה לא מעטה של צדק; שהרי האתר מצוי בתחומי פארק הירקון, והחברה הממונה על הפארק היא גם המופקדת על הטיפול בו.
פנו, אפוא, הדיירים למחלקת גנים ונוף בעיריית תל אביב, שבתחום שיפוטה גובל הפארק, וביקשו את סיועה. העיריה העבירה את הטיפול, ישירות לחברת פארק הירקון, תוך שביקשה מראשי החברה לעמוד בקשר עם הדיירים הסמוכים לאתר.
ואמנם, החברה מיהרה להשיב לפונים. במכתב ששיגרה להם היא מודה שמחלה אכן פקדה את העצים, אלא שקצרה ידה מלהושיע ו"בשלב זה לא ניתן להחזירם למצבם הקודם". עם זאת הטעימה החברה במכתבה, כי "אנו לא מתייאשים ומנסים להיעזר במומחים העוסקים בנושא, כדי להחזיר פינת-חמד זו למוקד-משיכה למבקרים".
השכנים אינם מוכנים להיכנע מאז המכתב חלפה חצי שנה ודבר לא נעשה להשבת זיו-פניו של האתר הקסום. אנשי חברת פארק הירקון פשוט הרימו ידיים.
אולם, תושבי הסביבה אינם מוכנים להיכנע ולהשלים עם רוע הגזירה. במרירות רבה הם מטעימים כי נבצר מהם להבין מדוע מוזנח אתר הטבע הזה, כאשר עלויות טיפוחו של גן ציבורי מלאכותי הן גדולות הרבה יותר. אמר לי, בעצב, אחד מהם, צבי גורן: "העצים ממשיכים למות, ולנו לא נראה שנעשה משהו. העצים החולים לא טופלו, המתים לא נכרתו, וכמובן שעצים חדשים לא ניטעו. אם נגזר עלינו הגורל להיות נציגיו האחרונים של אתר נפוליאון עלי אדמות - נעשה הכל כדי שמעט העצים שעוד נותרו, לא ימותו זקופים!"
