מי שחשב להרוס בית כדרך ענישה מרתיעה בפני מחבלים מתאבדים עשוי להיות שר שיכון מעולה ומופקד על פרויקט "פינוי - בינוי", אך לא מופקד על המלחמה בטרור וביטחון הציבור.
האם עצרתם רגע אחד וחשבתם, האם צעד ענישה מסוג זה - פרודוקטיבי? האם בית הורי יגאל עמיר, ברוך גולדשטיין ועדן נתן-זאדה ימ"ש נהרס גם הוא? ברור לחלוטין כי מדובר בכשל חינוכי. האם הורה אחראי למעשיו של ילדו לאחר גיל 18?
הריסת הבית מובילה לאימוץ משפחות המחבלים על-ידי ארגונים "חברתיים" כמו החמאס ושאר מרעין בישין. אלה מממנות הקמת בית חדש וזוכות לתמיכה חמולתית של המשפחה בתורמים ובתומכים, שמוצצים את לשדה של המשפחה וזו מוכרת נשמתה לשטן, ואף חמור מכך - במרבית המקרים, המשפחה עשתה זאת מרצונה החופשי.
סקופ: משפחה שיקירה סיים את חייו ולא משנה באיזו דרך, מתאבלת עליו. כאשר ילך בני סלע, שרצח את נפשן ונשמתן של קורבנות רבים, לעולמו, האם יחשוב מישהו להרוס למשפחתו את "סוכת האבלים"? (בירדן הפך הדבר לגיטימי, משום שמשפחתו הגרעינית של המחבל מתגוררת בישראל ולא בירדן).
בנקודה זו בולט ההבדל המשמעותי בין יהודים לערבים. אם הייתה זו מגמה בציבור היהודי - צעד ענישה זהה היה בלתי נמנע. ישראל מדינה דמוקרטית והמחבל מוקע, הוריו חיים עם מועקה כבדה וחייהם אינם חיים. מוסדות השלטון יעשו הכל כדי למנוע תרחיש נוסף.
מתאבד ערבי זוכה לכבוד מלכים בציבור הערבי, הוריו זוכים למימון כספי של ארגוני טרור "חברתיים" ומותו מהווה דוגמה אישית למתאבדים פוטנציאליים. הרשויות מעלימות מכך עין ותומכות בפעולות טרור לרוב בעקיפין.
אז מה עושים? מי שבוחר לרצוח יהודים בשל השתייכותם הדתית והלאומית ומעוניין לפגוש 72 בתולות קנדיות בגן-עדן, יעטפו שאריותיו בעור חזיר ותיאסר קבורתו בארץ. משפחתו לא תקבל קצבת שארים, אשתו לא תוכר משפטית כאלמנה ותשלל ממנה ומצאצאיו האזרחות הישראלית. לכן יהיה זה פתרון הומני, חוקי וצודק.
כפי הידוע, המחבל נושא אזרחות ישראלית וכך גם הוריו. כתושבי ירושלים הם עומדים בפני החוק הישראלי ולא תחת כנפיו של שר הביטחון. אין לנו על מה להלין, כל עוד לא השכילו חברי הכנסת לחוקק חוקי עזר למלחמה בטרור.
