כדי לדון במשמעות האמיתית של נהנתנות המנהיגים צריך ראשית לנקות את הלבנת הפנים, הלשון הרעה ושאר מוטיבציות ירודות להכפשת מנהיגים. אמנם, מנהיגים אינם חסינים מביקורת, ולהפך - הם אלה שצריכים לעמוד בראש רשימת המבוקרים. זו הייתה דרכם של נביאי ישראל לאורך הדורות כולם. אולם גם מנהיגים ראויים להגנה מפני הרשע והעוול, וכדי למרוח את שמם כמושחתים יש צורך בראיות חזקות יותר מאשר דברי רכילות.
אדגיש כי לא זו בלבד שאיני רואה בבנימין נתניהו מנהיג ראוי למדינת ישראל, עוד כתבתי דברים אלה ופרסמתים בפומבי על מנהיגים הרחוקים מתפישת עולמי מאוד. לא זו בלבד אלא שאפילו על יצחק רבין כתבתי שהיה טוב מאחרים בשל כך (בהנחה שהוא אכן היה כך, ולא זה המקום לדון בזה). לא התנערתי לכתוב בשל העובדה שפגעו במנהיג "ימין" (אני תמה מאוד אם הוא ראוי לתואר זה), ואני מקווה שלא ליפול ברשת הצבועים היוצאים להגנת מי שהם תומכים בו ומתעטרים בעטרת המוסר שלא כראוי. ערוותם של אלה מתגלית כאשר אין הם נוקפים אצבע כשמדובר ב"אתרוג" אותו הם אוהדים. אני כותב את הדברים בשל כאבי הגדול על חורבן דיני הלבנת פנים ולשון הרע, וכן על המחיר הכבד שאנו נאלצים לשלם בבריחת רבים טובים וישרים מהפוליטיקה, מתוך חשש שמא יפלו הם למלתעות הרוע.
לאחר שנסיר את העננה תתגלה לפנינו הבעיה החמורה באמת - כל המועמדים לרשות הממשלה נמצאים בעיצומו של המדרון החלקלק של השחיתות. תורת ישראל הזהירה היטב את המנהיג - המלך - מפני מורד זה. היא לימדה כי המלך מסתכן ב"רום לבבו מאחיו" לאמור - בהתנשאות והינתקות מהכאב האמיתי של האומה, ובד בבד מסתכן בשכחת ייעודו: "לבלתי סור מן המצווה ימין והשמאל".
כוח הוא דבר משחית, וכוח שלטוני על אחת כמה וכמה. על כן הורתה התורה על צניעותו של המנהיג, ובהקשר שלנו "לא ירבה לו כסף וזהב". ריבוי כסף וזהב אינו נעצר בשאלת גודל חשבון הבנק: הוא ממשיך לקשרים החברתיים השונים ומחברים יחד הון ושלטון; הון ושלטון מתחברים יחד לעיתון; השילוש הלא קדוש הזה מביא לתוצאה הכרחית: "רום לבבו מאחיו".
כל זה כל כך בשונה מהדרכת חז"ל, שלימדו כי בשעה שישראל מצויים בצרה צריכים כולם לחוש בצרה זו, ואל יוציא אדם את עצמו מן הציבור; על כן לימדו חז"ל כי שליחות ציבורית היא עבדות ולא שררה; מכוח זה הורו חכמים על הצניעות ועל הזהירות, ובשעה שגדול ישראל עלב בחכם ואמר לו כי מקורות ביתו רואים כי פחמי הוא - הדיחו אותו מתפקידו. זו משמעותה של הנהגה יהודית.
אנחנו נאבקים פעמים רבות על העניינים הלוא נכונים. מה שמסכן כיום את שלום הציבור בישראל אינו העמדות של מנהיגי האומה, אלא בראש ובראשונה אופי התנהלותם החברתית. בזה אין הבדל בין שלושת המתחרים על ראשות הממשלה. האם יעמוד לנו הכוח לתבוע את התביעה המוסרית היסודית - להיות בצרה אחת עם האומה, כדי שלא ירום לבבם? האם אנחנו ניפול שוב בחבירה למי שנראה לנו שהוא קרוב יותר לעמדתנו ונזניח את בסיס המנהיגות המוסרית?
מאבקנו על מדינה יהודית צריך להתחיל ברבדים הקודמים אפילו לחקיקה דתית - יושרה, מוסר, צדק ומשפט, ורגישות לעני ולאלמנה. זו צריכה להיות עמדתנו הדתית היסודית, ובשעה שיסוד המנהיגות אינו פועל כך לא נצליח לבנות את הקומות הגבוהות יותר של הזהות היהודית. כל זה ניתן לעשות בשעה שלא צובעים את המאבק בצבעים פוליטיים ומכוונים אותו רק אל מי שעמדותיו אינן מוצאות חן בעינינו, אלא הופכים לכלל יסודי ובסיסי - "לא ירבה"!
