מי הדמות הראשית במגילת אסתר? יש שיאמרו אסתר, יש שיאמרו מרדכי, יש שיאמרו המן. אבל איש לא יאמר: אחשוורוש. הרי אותו מלך (שיש המזהים אותו עם מי שבמקורות היוונים נקרא "כסרכסיס", 465-485 לפני הספירה) נתפס לכל היותר כדמות שולית ואולי אפילו נלעגת: אחד שכל מעייניו ביין ובנשים, ואשר מהווה חותמת גומי בידי שריו ומלכתו. אך האמת שונה.
לא נדבר כאן על אחשוורוש בתור מלך מדי ופרס, על משתאותיו ותאוותיו, על חצרו ועל דרך שלטונו. הללו ראויים למאמר נפרד. נתמקד רק במה שמתרחש סביב רצח העם המתוכנן הראשון בהיסטוריה.
המן מגיע לאחשוורוש לאחר שכבר גמלה ההחלטה בלבו להשמיד את העם היהודי, ולאחר שכבר הפיל פור ובחר את היום: י"ג באדר. כעת עליו לשכנע את המלך לתת את הסכמתו והוא פותח בנאום שטנה: "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים... ודתיהם שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים ולמלך אין שוֹוֶה להניחם. אם על המלך טוב, ייכתב לאבדם".
אחשוורוש אינו עוצר את שטף דיבורו של המן. הוא אינו שואל מיהו אותו עם, אינו מבקש מידע נוסף, אינו מזמין עוד שרים להתייעצות. המן יכול איפוא להמשיך בניחותא ולהציע: "ועשרת אלפים כיכר כסף אשקול על-ידי עושי המלאכה להביא אל גנזי המלך". המפרשים נחלקו במשמעות הצעתו של המן, אבל ברור שהוא אומר לאחשורוש שהעסק לא יעלה לו דבר ואולי אפילו יכניס לו סכום מכובד.
תגובתו של אחשוורוש מדהימה: "הכסף נתון לָך והעם לעשות בו כטוב בעיניך". הוא מעניק להמן סמכות מוחלטת לעשות ככל העולה על רוחו, מוותר על התשלום ולמעשה אומר: אל תטריד אותי בזוטות כאלו. עם אחד יותר, עם אחד פחות - מה זה משנה כאשר אני מושל על 127 מדינות.
המן יוצא לכמה דקות, מכתיב את פקודת הרצח ושב לשתות עם אחשוורוש. כך גם נראתה ועידת ואנזה, בינואר 1942: הפקידים דנו בשלווה בדרכים להשמיד את העם היהודי, יצאו להפסקות של שתייה ומזון משובחים וסיכמו את היום בעוד כוסית של קוניאק. ואין זה הדמיון היחיד שאנו עתידים לראות בין אחשוורוש לבין היטלר.
בלילה ובמשתה הפעם הבאה שבה מופיע אחשוורוש בעלילה היא כאשר אסתר מזמינה אותו למשתה הראשון ולאחר מכן למשתה השני. בלילה שבין המשתאות נודדת שנתו, משום שהוא חושש מפני קנונייה של אסתר והמן נגדו. העובדה שמרדכי הציל אותו מנסיון התנקשות קודם, והרצון הברור של המן לזכות בכבוד של רכיבה על סוס המלך ברחוב העיר, רק מחדדים את חושיו של אחשוורוש.
זה בדיוק מה שרצתה אסתר, למרות שכמובן לא יכלה לצפות את הסצינה הלילית של אחשורוש-המן-מרדכי. כאשר אחשוורוש מגיע למחרת למשתה, אסתר מטילה את הפצצה: "כי נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג ולאבד".
אחשוורוש מגיב בתדהמה: "מי הוא זה ואי זה הוא אשר מלאוֹ לבו לעשות כן?!" התגובה הזו מפתיעה. האם הוא אינו זוכר, שרק ארבעה ימים קודם לכן נתן להמן את הסמכות להשמיד להרוג ולאבד את היהודים? האם הפתעתו אמיתית, משום שלא חשב לרגע שגם אסתר היא יהודיה? או שמא הוא מעמיד פנים? ואולי רציחות המוניות לא היו דבר יוצא דופן במיוחד מבחינתו? כל התשובות אפשריות.
מכל מקום, הרגע הדרמטי ביותר במגילה מגיע. אסתר מצביעה על היושב מולה: "איש צר ואויב, המן הרע הזה". אחשוורוש מגיב דווקא בצורה שקולה: הוא רותח מזעם, אבל יוצא לגינה כדי להירגע בטרם יענה. כאשר הוא חוזר לבית משתה היין, הוא רואה את המן נופל על המיטה אשר אסתר עליה. "הגם לכבוש את המלכה עמי בבית?!" - הוא צועק. הוא אומנם בטוח בנאמנותה של אסתר ומבין שלא ייתכן שהיא עושה יד אחת נגדו עם המן, אך דומה שזה האחרון מפלרטט עם המלכה בנוכחות המלך.
אך עדיין אין די בכך. יש צורך בהתערבותו של המשרת חרבונא, המספר לאחשוורוש שהמן מתכנן להוציא להורג את מרדכי - אותו מרדכי שהציל את חייו של המלך. זו כבר בגידה, ולכן עונשו של המן נגזר במקום: "תלוהו עליו!"
כדין המורדים במלכות, רכושו של המן עובר לרשות המלך והוא מעניק אותו לאסתר. המלכה מציגה את מרדכי לפני אחשוורוש וחושפת את הקשר המשפחתי ביניהם. סוף הסיפור? ממש לא.
בין גזירה לגזירה כעת מתחולל האירוע המסמל יותר מכל את חלקו של אחשוורוש במעשה המגילה. המן אומנם נתלה ומרדכי קיבל משרה בחצר, אך גזירת ההשמדה עומדת בעינה. אסתר בוכה לפני אחשוורוש, נופלת לפני רגליו ומתחננת לבטל את הגזירה. אחשוורוש ברוב טובו מושיט לה את השרביט והיא יכולה לקום על רגליה.
אנו יכולים לדמיין בקלות את המלכה היפה, פניה שטופות דמעות וקולה רועד, כאשר היא מבקשת: "אם על המלך טוב ואם מצאתי חן לפניו וכשר הדבר לפני המלך וטובה אני בעיניו, ייכתב להשיב את הספרים מחשבת המן בן המדתא האגגי, אשר כתב לאבד את היהודים אשר בכל מדינות המלך". ארבע לשונות של בקשה יש כאן, פריטה על הנימים האינטימיים שבין גבר לאשה לצד הדגשת סמכותו וכוחו הבלתי מוגבלים של אחשורוש. אסתר מכירה היטב את בעלה ויודעת שרק שילוב של חנופה וחושניות יכולים להניב תוצאות.
אבל זה לא מספיק. אסתר צריכה להמשיך ולנמק, והנימוק מפתיע: "כי איככה אוכל וראיתי ברעה אשר ימצא את עמי, ואיככה אוכל וראיתי באובדן מולדתי". הנימוק איננו שהמעשה פסול ומזיק; הנימוק הוא תועלתני - לכאורה טובתה של אסתר, אך למעשה טובתה של המלך. היא רומזת לאחשוורוש: האם אתה רוצה לחיות לצידה של מלכה אבלה שכל בני עמה נרצחו?
אחשוורוש אינו עונה מייד. בעוד המן קיבל רשות מיידית להשמיד את היהודים, חולפים חודשיים וחצי בין תלייתו של המן לבין משלוח הצו הנגדי שמנסח מרדכי. אחשוורוש מזמן את מרדכי ואומר לו ולאסתר: "הנה בית המן נתתי לאסתר ואותו תלו על הארץ על אשר שלח ידו ביהודים". זהו כמובן כזב גמור. המן נתלה בשל מעשה בגידה, אך אחשוורוש רוצה להצטייר כאדם הומני וכשליט אשר שיקולים ממלכתיים ולא שיקולים אישיים הם המדריכים אותו.
והוא ממשיך: "ואתם כיתבו על היהודים כטוב בעיניכם וחיתמו בטבעת המלך, כי כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב". שוב אחשוורוש נסוג לרקע, בדיוק כמו בגזירה המקורית. הוא אינו רוצה ללכלך את ידיו - לא בדמם של היהודים ולא בדמם של אחרים. הוא מעניק את הסמכות ואת החותם, ולכאורה מתנער מאחריות. אך זוהי כמובן התנערות מזויפת; מי שמאפשר לכפופים לו לרצוח, אשם בדיוק כמותם ואולי אפילו יותר מהם. והנה לנו עוד דמיון לגרמניה הנאצית.
חלקו השני של הפסוק מאלף אף הוא. למה מתכוון אחשוורוש? לכאורה: לכל מה שעתיד מרדכי לכתוב בשמו. אך למעשה, הכוונה היא גם לגזירה המקורית של המן. בחצרו של אחשוורוש, אי-אפשר לבטל פקודה שנחתמה בשם המלך, ותהיה מטופשת או אכזרית ככל שתהיה. חוק הוא חוק, פקודה היא פקודה. יש לציית לחוק ויש למלא פקודות. מזכיר לנו משהו? בהחלט.
לכן, כל מה שיכול מרדכי לעשות, הוא לשלוח פקודה הבאה בנוסף לזו של המן ולא מבטלת אותה. כעת מקבלים היהודים רשות להתגונן בפני מי שיקומו להורגם וגם לבצע מתקפות מנע נגד פורעים עתידיים. וזה הכל. כלומר: אחשוורוש מעניק צ'ק פתוח למהומות, פוגרומים ואפילו מלחמת אזרחים - והכל בשם החוק והציות לו.
א
ם המן הוא האב-טיפוס של האנטישמי, האיש ששנאתו לאדם אחד הופכת לרדיפת עם שלם ברגע בו הוא שומע שמדובר ביהודי, הרי שאחשוורוש הוא האב-טיפוס של הרוצח מאחורי שולחן הכתיבה, של מי שמעניק סמכות מוחלטת ומרחיק עצמו מן הביצוע. המן הוא היטלר האידיאולוג; אחשוורוש הוא היטלר המבצע.
