פורים בפתח ועטיית המסכות חוקית ואף חובה. מי שכל השנה מתהלך, רחמנא ליצלן, ללא מסכה, מן הדין שיום אחד יהיה מחופש. אך מה לנו כי נלין על מנהיגינו, ראשי הכלכלה והעיתונאים אשר יחד ממתינים למשתנה הגדול: שוד הקופה הציבורית. גיבורי האגדה הישראלית העכשווית, כמו מרדכי היהודי ואסתר המלכה, לעולם אינם מתחלפים, מחיאות כפיים הם מקבלים, בכינוס קיסריה לכלכלה או בכינוסים אחרים בארצות הנכר.
העני יישאר גם הוא העני, הפראייר לעולם רק יתחלף, ומי שצוחק כל השנה גם בפורים ימשיך לעשות זאת, ללא צורך להחליף את המסכה. רק העם המסכן שלו שום נס לא קרה, ימשיך לחלום על ימים טובים יותר, עם מסכה או לאו.
מספרים על שני יהודים בכפר נידח במזרח אירופה, ולכל אחד חנות מכולת, צמודות זו לזו. ימים קשים עוברים עליהם ולו קליינט לרפואה לא עבר את סף העסק. בלית ברירה, שני החנוונים יושבים על כיסאותיהם שמחוץ לחנות וממתינים עד בוש. יום אחד שם לב אחד מהם אשר ממרר בבכי על מר גורלו, שהשני צוחק עד כלות הנשימה. שואל אותו הממרר בבכי: וכי מדוע אדוני צוחק? הרי ימים רבים פרוטה שחוקה לא ראית ופיותיהם של עשרת ילדיך מזמן לא טעמו את מתיקותה של עוגייה. מה לך ולצחוק, תם שכמותך? משיב לו השני ללא כל רתיעה כאשר צחוקו מרוח על פניו: נהנה אנוכי מכל רגע לראותך ממרר בבכי.
יש לסיפור זה מוסר השכל, אך בהתאמה של הפוך על הפוך, ניתן לומר שמי טבע את המונח מנעמי שלטון, לבטח התכוון לאותה החבורה נהנתנית השולטת במדינה, פוליטיקאים, כלכלנים נאורים ועיתונאים המשרתים אותם.
כל מי שמביט בחבורה נבחרת זו אינו יכול שלא להבחין שאין ביניהם שום הבדלים פוליטיים ולא סוציו - אקונומיים: כולם באים "מאותו הכפר", מאותו בית יוצר של החיים על חשבון המדינה, ובגדול.
אם פרשת נתניהו האחרונה אמיתית, הרי שאין להתפעל יתר על המידה. זהו הדפוס הקבוע במחוזותינו: ראוותנות, יהירות, סלידה מן הצניעות ורדיפת בצע. אם אפשר לעשוק את העם, לטמטם אותו באמצעות רטוריקה בנויה לתלפיות, אז מדוע לא? וכי כל אזרח במדינה אינו מכיר את מנהיגיו? אך הם בונים על זיכרון קצר, על שנאה ופלגנות בתוך העם. ככל שירע לעם, להם יהיה טוב.
המתבונן מן הצד שואל את עצמו איך הגיעו נבחרנו למידות מוסריות כה נמוכות, כה נלוזות, עד כדי צורך בנטילת כדרים נגד בחילה? פשוט מאוד: קופת המדינה הפכה לקופתם והם עושים בה ככל העולה על רוחם. נתניהו אינו היחידי, אלא הוא מעיד על הכלל, וזו בדיוק הבעיה. תקצר הרשימה מלמנות את מנעמי השלטון מהם נהנים כל אלה הקרובים לקופת המדינה: מכוניות שרד, מעונות מפוארים, שהייה בחו"ל במלונות פאר שרק רוזנים ומלכים מרשים לעצמם, לשכות מפוארות, מטוסים פרטיים, עסקות מפוקפקות, ובעצם מה לא.
כל שועי הארץ ושריה, ונתניהו ביניהם, כן טומנים את ידם בצלחת המלאה כל טוב. לעניים הם זורקים את השאריות, את מעמד הביניים הם עושקים ואת כל מי שקם לזעוק עליהם, מקפדים מייד. הם מנהלים מלחמת "הישרדות", קושרים קשרים ענפים עם שועי העולם האחרים, ובעת הצורך, החברים מתייצבים כמו למילואים.
מי מבין נבחרנו ויתר ולו על הטבה אחת עליה הם בעצמם החליטו? ברור שלא. לעם, לעומת זאת, ניתן להטיף הכל. הנייר והדיבור מסוגלים להכיל כל שקר, כל גוזמה, כל אמירה של "טובת המדינה", "טובת העם " וכד'. כל הסיסמאות הנבובות הללו לא יעזרו. "שודדי" הקופה הציבורית ימשיכו בשלהם, מבחינת "בכלבים נובחים והשיירה עוברת".
אין בכל האמור לעיל כדי להסיר, כהוא זה מחומרת מוסר הכליות של מר נתניהו, אם אכן יתברר שכל המיוחס לו נכון.
