כל אדם שפוי מתקשה להבין מדוע ישראל ממשיכה לספק לאויביה אנרגיה שהיא המוצר היותר אסטרטגי שניתן להעלות על הדעת.
בפרוטוקול ג'נבה משנת 1977 כתוב שאסור לירות למקורות ירי בשטח האויב ולסכן בכך את אזרחיו, גם כשאותם מקורות מסכנים את אזרחיך-שלך וגם כשאזרחי האויב לקחו אחריות על מעשי שלטונותיהם בכך שבחרו בהם באופן דמוקרטי. לא כתוב שם שהקורבן חייב לספק חשמל לתוקפן בכלל, ובפרט כשהחשמל הזה משמש ליצור נשק ותחמושת.
הבוקר התבשרנו (הארץ) ששר בטחוננו חתם עם המצרים על הסכם, לפיו תקים מצרים קו חשמל מאל-עריש לעזה. עוד כתוב שם שהקמת הקו "תאפשר" לישראל להפסיק את אספקת החשמל לעזה למרות שההסכם איננו כולל "התייחסות מפורשת לאספקת החשמל מצד ישראל, אולם לאחר הפעלת הקו לא יהיה עוד טעם בהעברת חשמל זה". תרומה משמעותית להבנת ההגיון שמאחורי ההסכם הזה מעניק המשפט הבא: "לכאורה נאבד בכך את היכולת להחזיק את היד על ה'שאלטר' ברצועה, אך טמון בכך יתרון גדול", מוסיפים הגורמים. ומה היתרון הזה? "לדברי גורמים ביטחוניים, המהלך תואם את מדיניותו של שר הביטחון אהוד ברק, שרואה בו שלב בהשלמת תהליך ההינתקות הישראלי מרצועת עזה".
כה סתם "הגורמים הביטחוניים" ממגדלי אקירוב ולא פירש, ואנו האזרחים נותרנו עם השאלות הבאות ועם החשש שאת התשובות נקבל, כרגיל, כשכבר יהיה מאוחר מדי:
1. אם ניתוק החשמל לעזה הוא חלק מטרנספר היהודים שטרם הושלם, למה מי שהחליט עליו התחיל, לפני שלוש שנים, דווקא מעקירת האזרחים ורק היום התחיל לעסוק בעניין החשמל, במקום להפך? אולי בינתיים אפשר היה להסדיר פתרונות דיור ותעסוקה וגם תמיכה פסיכולוגית למטרונספרים?
2. אם עד היום ישראל לא הסכימה לאפשר למצרים לספק חשמל לעזה, מה קרה שגרם לה לשנות את דעתה?
3. אם נוצר כיום אינטרס מצרי חדש, שעד היום לא היה, בקו חשמל כזה – מהו האינטרס הזה, ומה התמורה שישראל מקבלת בתמורה מהמצרים תמורת סיפוקו?
4. אם אין תמורה כזו, איזה אינטרס ישראלי משורת ע"י ההסכמה היום בניגוד לעבר, לבד מהספין הפוליטי (השקרי, עובדתית: משום מה ישראל ממשיכה לראות את עצמה אחראית גם למים, לתרופות, לדשנים, ולמזון של האויב וגם לטיפול רפואי ברמה ישראלית בעשרות אלפים מאזרחיו ע"ח משלם המיסים שלה. על כל אלה לא שמענו מילה וחצי מילה) של "השלמת ההינתקות"?
מהכתבה ניתן להבין שישראל חתומה על התחייבות להעניק למצרים את השאלטר על החשמל של עזה. בידיעה לא כתוב מה קיבלנו בתמורה, ולעומת זאת מה לא קיבלנו: לא קיבלנו התחייבות של מצרים לשחרר את ישראל מהחובה לספק לחמאס חשמל, ככל שחובה כזו קיימת מסיבות עלומות כלשהן. המסקנה: ברצות הספינקס - תושלם ה"הינתקות", וברצותו –ל א תושלם. המפתח לספין הנחוץ לשמאל הופקד בידיו למשמרת תמורת תשלום.
5. על-פי ה"מקורות" המצוטטים בכתבה, היכולת להחזיק יד על השאלטר עושה טוב ליהודים ודחיית השלמת ההינתקות עושה להם רע. אם כך, יואיל "מקורות" להשיב לפחות לתושבי שדרות על השאלה הבאה: כל עוד היתרון הזה עדיין בידייך, מדוע אינך מפסיק לספק לרוצחים 121 מגה-ווט כשתפקידך הוא קודם כל עצירת השמדתנו כפרטים וכעיר בישראל?
בכל אופן, שתי ודאויות מעניק לנו ההסכם הזה: שגם אחרי שיושלם קו החשמל לעזה תמשכנה מחרטות הקסאם (או שמא ה"גראד"?) לקבל חשמל באופן שוטף, ושעד אז - ישראל תמשיך להיות הספק. מה שנותר ומצריך עיון, הוא המחיר הפוליטי שישלם השמאל הישראלי (אל תשכחו: הם- ה"שפויים". אנחנו-נמוכי המצח) למצרים ולפלשתינים, אם ישלוט עדיין, תמורת הזכות המפוקפקת להכריז שה"הינתקות" הושלמה. כלומר, הענקנו למצרים זיכיון למכור 135 מגה ואט חשמל, וב"תמורה" נשלם להם תמורת הזיכיון הזה, שהרי השמאל כמו השמאל: "גם אם לא יתנו – יקבלו, ואם יסכימו לקחת - יקבלו עוד יותר". היחידים שיקבלו יהיו תושבי "עוטף עזה" המורחב - "יקבלו בראש"!
