שואל חתן פרס ישראל העיתונאי נחום ברנע: "איך נדע אם זורקי האבנים הם ערבים שמחו נגד המשטרה, או שמאלנים שמחו נגד ההתנחלויות, או שכנים שמחו נגד הרעש. בשביל זה יש עיתונות: לקרוא בילד בשמו" [ידיעות-אחרונות, 21.3.08]. סוף ציטוט.
ברנע נוזף באלישע שפיגלמן (נציב קבילות הציבור ברשות-השידור) בגין מכתב ששלח, לעורכים והכתבים, שבו הוא מבקש מהם לא להצמיד לימין את הכינוי "קיצוני". הסיבה: רבים ממשלמי האגרה מחו בפניו בגין השימוש התכוף שבו מצמידים לימין את התואר המרתיע "קיצוני". "כל מה שקיצוני בעיני האחד, מתון בעיני האחר", כתב שפיגלמן במכתבו.
הידיעה הזו קוממה את מר ברנע, והוא שיגר מהמקלדת שלו דברי תוכחה: "את המשפט הזה, שנשמע, רק נשמע, נאור וליבראלי, אימצו כל פחדני התקשורת העולמית, כל מכבסי המילים, כל אלה שמתעקשים לקרוא למחבלים של הג'יהד האיסלאמי "מיליטנטים", ולא מה שהם באמת "טרוריסטים". מה שטרוריסט בעיני האחד, הוא לוחם חופש בעיני האחר".
מקריאת השורות עולה, שהפיוזים של מר ברנע, נשרפים כל אימת שהוא ניתקל בחבריו לשליחות העיתונאית, שנמנעים "לקרוא לילד בשמו". מנקודת מבטו, תיאור בלתי מדויק, כמוהו כסילוף. איך הוא מכנה אותם? "פחדני תקשורת" ו"מכבסי המילים". והוא מה?
במקום ללכת רחוק, ולהביא לנו דוגמאות מהתקשורת העולמית, שיסתכל אצלו בבית. ואם יש בסביבתו מראה, היא תעשה איתו חסד, אם רק יביט בה. על הדבשת המבצבצת מאחורי גבו כתוב "מכבס מילים בכיר".
צריך להזכיר לו שגם הוא, כמו החברים שלו לעדר, מגדירים את הטרוריסטים הכלואים בישראל כ"אסירים". ההגדרה הזאת, אמורה לעזור למנהיג רופס למכור לציבור "צעדים בוני אמון", שזה שחרור טרוריסטים ללא תמורה, או עסקות שבמרכזן שחרור רוצחים. וכדי לייצר אווירה אוהדת יסייע העדר לראש הממשלה להפיץ את הקלישאות הנבובות על "עוצמתנו בחולשתנו", ו"לעולם לא נפקיר פצועים בשטח". רק חבל שאת הגברת פולארד, ומשפחת החייל הדרוזי מדחאת יוסף ז"ל, זה לא ממש משכנע.
ואם בהגדרות עסקינן, האם לא הגיע הזמן לבחון מחדש את ההגדרה "מחנה השלום" המזוהה עם השמאל? אין שום הוכחה שהימין סרבן שלום, כמו שאין שום הוכחה שהשמאל קירב אלינו את השלום. להיפך. הגיע הזמן "לקרוא לילד בשמו": סוכני השלום מהשמאל הם סוחרי אשליות.
אסור שנשכח גם את המילה "הינתקות". רק משום שנחום ברנע והחברים שלו התאוו לראות בעקירת הישובים, הם אימצו והפיצו את הביטוי המכובס שהנפיקו אנשי חוות השקמים. לכולם ברור: הינתקות לא הייתה, רמיסת הדמוקרטיה וגירוש, כן! חיים יבין כינה את תמיכת התקשורת בגירוש, בביטוי המביש והמדויק "אתרוגיזציה אידיאולוגית" (חיידק פוליטי, ערוץ הכנסת , 11.3.08). מנקודת מבט אובייקטיבית, הוצאתם של אלפי בני אדם מביתם, בניגוד לרצונם, זהו גירוש! כבוד השופט העליון (בדימ.) צבי טל כינה את הגירוש הזה כ"פשע נגד האנושות".
(יודגש שאילו עמרם מצנע היה מנצח בבחירות, במקרה כזה, מותר היה לכנות את עקירת הישובים בשם "הינתקות", וגם זה בתנאי שלאחר הניתוק, לא היינו מספקים לעזה כלום).
"לקרוא לילד בשמו" פירושו לדייק! ולפני שמר ברנע דורש זאת מאחרים (אנחנו בעד!), מין הדין שידרוש זאת מעצמו. מלשכתו של האתרוג הרקוב אהוד אולמרט, נחום ברנע ניתפס כ"מקלדת להשכיר". חז"ל אמרו "נאה דורש נאה מקיים". ואנחנו אומרים לברנע: "מקיים תחילה, אח"כ דורש".