השבוע הודיעה לי בתי הבכורה, שהשתחררה מהצבא לפני חודשיים, שהיא רוצה לצאת לעצמאות סלולרית. מזה שנים, עד היום, אנחנו, הוריה, מימנו עבורה את מכשיר הטלפון הנייד שלה ואת שיחותיה בו. היא לא נימקה את הרצון - הטבעי והמובן - לרצונה. כיבדנו אותו, ואותה, כמובן. אולי לא רצתה להכביד על התקציב המשפחתי. אולי חשבה שנכון וראוי שהיא תממן את השירות הזה, שהיא נהנית ממנו וקשה לתאר את חייה -וחיינו - בלעדיו. נציגה (אדיבה להפליא) של חברת סלולר שצבעה כתום, יסלחו לי הכתומים, הודיעה לה, להפתעתה (ולכעסי הרב!) כי השירות הפשוט והלא-כלומי הזה יעלה לה - שבו היטב, אחרת תיפלו - 100 ש"ח.
זה סכום מופקר, שערורייתי. זה סכום דמיוני, הזוי. זה סכום לא ייאמן, בדוי. זה סכום כמעט מושחת. 100 ש"ח. אתם השתגעתם?
מה בסך-הכל ביקשה הבת? היא לא ביקשה להתנתק מהרשת (סירוב החברה להיענות לבקשתי המפורשת להפחית באופן משמעותי את הסכום עבור השירות הפשוט הזה עלול לגרום לי לחשוב עליה - עליכם, חברות וחברים בצמרת החברה - מחשבות מאוד לא יפות...); היא לא צמצמה אף לא ב-SMS אחד את היקף שיחותיה ומסרוניה. מדי חודש היא מעשירה את קופתה התופחת של החברה במאות שקלים - שתהיה בריאה ומקושרת. הרשת הכתומה נהנית ממנה מדי חודש בחודש.
לא מגיע לה פרס, אבל עונש? סליחה, על מה? במה חטאה, חלילה, על שכך היא אמורה להיקנס, להיענש אם וכאשר תפקיע עצמה, מרצונה-כבודה, מחסותו של כרטיס האשראי של הוריה ותממן מכספה הצנוע את השימוש השוטף שלה במכשיר הטלפון הנייד שרכשנו עבורה, בשעתו, מהחברה המתהדרת בשירות לקוחותיה המצוין (היושר וההגינות מחייבים להודות ולהתוודות, וידוי שאני שמח להתוודות בו לא כימי שיוצא ידי חובה אלא מרצוני החופשי, שאכן כן, השירות ללא דופי!)?
יום שישי עכשיו, "עוד לא שבת" - במירכאות ( כשם תוכניתו המצוינת של שלמה ארצי בגלי צה"ל) ובלעדיהן. במקום להירגע ולנוח אני כועס ולא מוצא מנוח - יושב וכותב, מתרגם את הכעס שלי על המחיר העצום, המופקע והמופרך, שעלול להיגבות ממני, או מבתי (אם תתעקש לשלם) עבור מהלך קטן, פשוט, שאינו מחייב דבר לבד מעידכון פרטים במחשב של הסניף שבו אנחנו רוכשים מכשירים - את כל חמשת המכשירים המשפחתיים רכשנו שם - מקבלים שירות מעולה.
הפעם הגזמתם. הפעם הכעסתם. הפעם קוממתם אותי עליכם. זה לא טוב. זה לא יפה. זה לא מגיע לי, גם לא לכם, קל וחומר לא לבתי, לקוחה מצוינת שלכם.
אתם עשירים. אתם מתעשרים בקצב מואץ. לקוח אחד שייגרע מכם - אם בכלל ואם וכאשר - לא יעלה ולא יוריד. אולי אתם לא סופרים לקוחות קטנים, ממוצעים, לא מוסדיים. אולי כן, לא יודע. כך או כך, אני מרשה לעצמי לומר משהו שמרעיד אותי ברגע אמירתו: תאוות כסף. אין לי הסבר אחר לגובה הסכום העצום הזה - 100 ש"ח!
לא אאיים בהינתקות מהחברה גם משום שאני רוצה, חרף הכעס שמעורר בי ההכרח לשלם 100 ש"ח כתנאי להינתקותה של בתי-בכורתי מהרשת המשפחתית, להמשיך להיות לקוח של חברת אורנג', גם משום שדרך האיומים אינה דרכי וגם משום שאנשים, ככלל, לא אוהבים שמאיימים עליהם; אבל אני מבקש לממש את זכות הצעקה שלי - למה? על מה. בגלל מה? מדוע עלי לשלם לחברת אורנג' 100 שקלים נוספים על המאות שאני משלם להם, כבעל כרטיס אשראי, אשר מחשבונו נגרעת מדי חודש מכסת השימושים השוטפים של משפחתי, על רצון קטן, טבעי, פשוט ומובן, לבטא באמצעותו את היות בתי הבכורה בוגרת ועצמאית?
שלחתי אליכם מחאה נזעמת. מצפה למשוב, לתשובה ובעיקר- לקיזוז חריף בסכום המבזה והמשפיל הזה, שגורם לי לאפיין ולזהות אתכם כמי שאתם מוכנים, אני מניח ומשער, לעשות רבות כדי לא להצטייר ככאלה - שטופים בתאוות ממון בלתי מרוסנת.
חובת ההוכחה על אי היותכם כאלה מוטלת עליכם, חברות וחברים, והיא מונחת כאן לפתחכם, לא ככפפת אגרוף אלא ככסיית משי, באיפוק ובמתינות אבל - אכן, כן - בוערת באש חמת-הזעם. עדיין.
