בעקבות שירי ההלל והתשבחות ששמענו אודותיה, יצאנו הפעם, בלב נכסף, למסענו הקולינארי השבועי, כשפנינו מועדות היישר למסעדת "אדורה" (רחוב בן-יהודה 226, סמוך לשדרות נורדאו) שבצפון תל אביב. מה לא אמרו עליה המעריצים והממליצים באוזננו, לתפארת המליצה: שהיא מעניקה לסועדיה ערך מוסף להתרחשות הגסטרונומית של העיר-ללא-הפסקה; שכמעט בלתי אפשרי להשיג בה מקום ושצריך, על כן, להזמין זמן רב מראש; ושהשף שלה, אבי ביטון, הוא ילד-פלא, שיודע לחולל נפלאות במטבח המרוקאי-ים תיכוני שלו.
אבל, כשיצאנו לבדוק בשטח, האם אומנם כצעקתה - התברר לנו, להוותנו, כי לא מינה ולא מקצתה. החלטנו לשים, איפוא, את נפשנו בכפנו ולהזמין מקומות ברגע האחרון ממש. היה זה בשבת, בשעה 11 בבוקר, כשצילצלנו והזמנו לשעה 14.30 של אותו יום שני מקומות. הופתענו לטובה כשנענינו בחיוב, שהרי אין כמו יום השבת למסעדה עמוסה לעייפה.
חם וקר אלא ששמחתנו היתה מהולה, מהר מאוד, בצער, כשגילינו, להוותנו, שבאזור המסעדה לא ניתן היה למצוא חנייה - לא בכחול-לבן ולא במגרש-חנייה סמוך. כיתתנו, איפוא, את רגלינו, בחום הלוהט, מרחק-הליכה לא-מבוטל, והגענו למסעדה נושמים ונושפים, כל עוד רוחנו בנו, וגם מזיעים לכל הצרות. אלא שלמרות שהייתה זו שעת-שיא, הופתענו לגלות כי למרות כל ה"הו-הא" - המסעדה כלל לא הייתה בתפוסה מלאה.
המזגן של "אדורה" צינן, אמנם, את רוחנו, אלא ששוד ושבר: היה לנו קר מדי. כשביקשנו להנמיך מעט את דרגת הקור, נענינו, אומנם, בחיוב, אבל למעשה התברר כי המזגן דווקא "עלה בדרגה" ופשוט קפאנו במקומותינו. ביקשנו, איפוא, תפריט, כדי שנוכל לחמם, מהר ככל האפשר, את בטננו המקרקרת, אלא שנאלצנו להמתין כמחצית השעה עד שקיבלנו אותו לעיוננו, וגם זאת רק לאחר שלוש פניות חוזרות ונשנות.
נא ותפל כמנה ראשונה בחרנו במה שהומלץ כלהיט התורן - באקלאווה של כבד אווז, עטוף בבצק פילו וממולא בתרד, קוקוס ופיסטוקים. נשמע בומבסטי למדי. הבצק אומנם נימוח בפה, אבל צבעו של כבד האווז היה ורדרד, מה שהעיד כי היה נא מדי ולא מבושל דיו. אך מעל לכל - המנה המתקתקה, שהוגשה כמנת-פתיחה, התאימה הרבה יותר למנה אחרונה. גם מנת פירות הים, קוקי סאן ז'אק, של בת הזוג, שחתה בים גדול של שמנת ופטרוזיליה, שפגמו בטעמה הטוב.
בצד המנות הראשונות הוגשו לנו צלוחיות של שיני-שום ושל בטטה מרוסקת, בנוסח מרוקאי, שטעמה היה תפל לחלוטין. את אלה מרחנו על לחם השאור הבריא והטעים, אלא שהוא הוגש לנו, משום מה, במעטפת-נייר דקה במקום בסלסלה, כמקובל במסעדות, כאילו היה מדובר באיזו מנת-קרב צבאית חפוזה, כצידה לדרך.
למנה עיקרית ביקשנו שיפודי-בקר על מצע של בורגול, ששחה ברוטב-דבש. טעים למדי, אף כי בשר הבקר היה צלוי יתר על המידה ובקושי ניתן היה לקלפו מן השיפודים הדקיקים שהקיפו אותו במלואם.
לקינוח הוצעה לנו גלידת קוקוס, טבולה בפונדו של שוקולד חם, כשלצידה סיגר-פיצוחים מרוקאי - מנה בהחלט טעימה ונימוחה בפה. את הארוחה שטפנו במיץ תפוזים סחוט ובקפה אספרסו.
כאן המקום להזכיר כי בימי חול אפשר לקבל ב"אדורה" ארוחות עיסקיות, כשמחיר ארוחה, בת שלוש מנות, אינו עולה על 55 שקל. אבל אנחנו ל"אדורה" לא נחזור במהרה!
