בניגוד לתעמולה השקרית שניהל הממסד והתקשורת, יש מקומות בעולם שבהם לא נהוג שעון קיץ כלל.
ביפן לדוגמה אין שעון קיץ, בגלל התנגדות של החקלאים ושל משרד החינוך, הטוען ששעון קיץ יקשה על הילדים להכין שיעורי הבית. גם בטייוואן ובדרום קוריאה הופסק שעון הקיץ מאז שנות ה-80, מאותה סיבה, וכך גם בחלק גדול ממדינות המזרח הרחוק. באיי הוואי, השייכים לארצות הברית ונמצאים דרומה מישראל אין שעון קיץ.
מה שהניע את גלגלי מכונת התעמולה בעד שעון קיץ היתה התנגדות שומרי המצוות להנהגתו. אם היה שכל בקודקודם של עסקני הציבור הדתי, היו צריכים להבין שאם הם נגד שעון קיץ, הם צריכים להכריז בקולי קולות שהם בעד הנהגתו, ואז מובטח הדבר שהוא לא היה מונהג.
בהקשר זה, אנו מביאים ציטוטים נרחבים מכתבה של מיכאל יגאל מימון, מיום 23.8.2000 מאתר "פוליטיקה עכשיו": "אנו בישראל סומכים בעיניים עצומות כמעט על חוות דעתם של מומחים ועל המלצותיהם המלומדות. ולכן אנו מאמינים בנחיצותו המוכחת כביכול של 'שעון הקיץ' ובתרומתו המובהקת לרווחתנו וכמובן לחיסכון באנרגיה. ההתנגדות הרפה לרעיון מצד חוגים 'דתיים' רק מחזקת את אמונתנו במעלותיו של סידור זה. שהרי הם, בניגוד ל'מומחים', רוצים באנוכיותם לשמור על מנהגם המשונה לחיות במחזור הטבעי של זריחה-שקיעה".
אך לאמיתו של דבר, דעת הקהל בישראל הולכת מזה שנים שולל אחרי דמגוגיה אנטי-דתית המסיחה את דעתנו מן העיקר. שכן, בהציבם מולם את 'הדתיים' שומרי המצוות כבני פלוגתא עיקריים, עושים חסידי 'שעון הקיץ' בישראל וסייעניהם בתקשורת מלאכתם קלה ומונעים דיון ענייני, חופשי מלחצים ומדעות קדומות בסוגיה נכבדה זו. וכמו ב'בגדי המלך החדשים' איש אינו מעז לקום ולזעוק 'המלך הוא עירום', מחשש שיצטייר כריאקציונר, רחמנא ליצלן.
שומרי המצוות אכן מתנגדים ברובם, מטעמים ידועים, לסידור הלא נוח הזה, אך הוא מעיק לא רק עליהם. ואם להיות כנים - הכפייה במקרה זה מופעלת נגדם ולא על ידם. שהרי הם לא מבקשים לשנות סדרי בראשית. להפך.
אני מציע, אפוא, להיות ערים ומודעים דווקא לשעון הביולוגי של גופנו, לתנועתה ההרמונית של השמש ולעונות השנה המאוזנות כל כך שנתברכה בהן ארץ ישראל - ארץ קטנה גדולה שאין דומה לה בגיוון ובשוני הגיאוגרפי והאקלימי. המקום היחיד אולי בתבל שבו כל אחת מעונות השנה מוגדרת ואופיינית כל כך, עד שאתה יכול לחוש אותן בגופך ובחושיך. לא כבארצות הצפון האירופיות והאמריקניות - הדלות באביבים ובסתווים. ארצות שבהן חורף ממושך פולש לקיץ שאינו מגיע לפרקו ולילה ארוך וחשוך גובר על יום קצר וחיוור. מקומות בהן עיוות כמו 'שעון קיץ' מצטרף לעיוותים הקיימים בטבע ולעתים אכן מתקן אותם.
ממה נפשך, הרי אור היום בקיץ הארצישראלי מתפשט במימד הזמן במידה שווה לשני הכיוונים: אחורה - אל הזריחה המזדרזת ומקדימה את בואה, וקדימה - לעבר השקיעה המתאחרת לאיטה. היום אצלנו מתארך ממילא, גם ללא עזרת הפוליטיקאים או המהנדסים. הצהריים, לעומת זאת, אינם זזים ממקומם הקבוע ב'חצי היום'. זה הזמן - ואין זה משנה אם נכנהו בשרירות 'שעה אחת' במקום 'שתים עשרה' - ממנו ואילך קופחת השמש על ראשינו ואנו משתוקקים לצל קריר. והחום, אבוי, אינו מתפוגג לפני השעה ארבע, שרק אחריה יכול הישראלי לצאת מביתו בתקווה ליהנות מבריזה מצננת.
אך לפי השעון שכופים עלינו ח"כ פורז וחבריו, השעה הקרויה ארבע היא רק השעה השלישית לצהריים, שבה תלויה עדיין השמש בכל כובדה מעל ראשינו ומתיש את גופנו בחומה הלוהט. והשבת, אבוי, יוצאת מאוחר כל כך. עד שגברת אחת מת"א מתאוננת במכתב למערכת כי אמה הקשישה, אינה יכולה להשפיע מאהבתה לנכדיה בביקור במוצאי השבת, כי התחבורה הציבורית מתחדשת רק בשמונה וחצי.
נשאלת השאלה על מה היא מלינה בעצם? על 'הסטטוס קוו' המשבית תחבורה ציבורית בשבת? או על הדחייה המכאיבה ביציאת השבת שגורמים לנו פורז וחבריו?
אולם לחסידי 'שעון הקיץ' יש גם נימוקים ענייניים וכבדי-משקל לכאורה. ובראשם, המיתוס של החיסכון באנרגיה המבוסס על דוחות מדעיים אובייקטיביים ועל חוות דעת של מומחים. אך מה בעצם טוענים המומחים? הם טוענים שאם הפעילות במשק תתחיל מוקדם יותר בבוקר, בעיקר במגזרים עתירי אנרגיה, כגון התעשיה, הבנייה והחקלאות, יביא הדבר לחסכון באנרגיה.
עם כל הכבוד, התגלית הזו דומה הרי להמצאת הגלגל מחדש. וכי לפני הנהגת 'שעון הקיץ' לא נהגו החקלאי, הבנאי והפועל בחרושת לקום בקיץ מוקדם יותר לעבודתם מבלי לשנות את שמה של השעה באורח מלאכותי? כמו היהודי הקם לתפילת שחרית לפי שעת הזריחה ומתפלל ערבית בשקיעה גם אם נתאחרה - כך עשו גם הם בקיץ; אם כדי להרוויח את קרירותו של הבוקר, או כדי לסיים את עבודתם לפני שיא החום. היינו הך. זהו השעון הביולוגי הטבעי של עובד האדמה, הבנאי והפועל בתעשיה. אין הוא זקוק לתמריץ כמו חסכון באנרגיה. חום הקיץ והזריחה המוקדמת משכנעים יותר מבחינתו.
אך מה לזה ולשאר האוכלוסיה. מדוע לאלץ את הציבור כולו - כולל החקלאים, הבנאים והפועלים שהשכימו קום עם שחר - לסיים את מנוחת הצהריים שלו לפני שנסתיימו הצהריים. מדוע לבוא לבנק, לחנות או למרפאה בעיר באחרי צהריים שאינם אחרי צהריים - אלא הצהריים בכבודם ובעצמם. ומדוע להקדים לנעול אותם שעתיים או שלוש שעות לפני השקיעה. האם זה איננו בזבוז?
ואם באנרגיה עסקינן, היא הנותנת. דווקא במדינה כשלנו, עמוסת פקקי תנועה ומכוניות שקצב התרבותם לא פחת מעולם למרות 'דוקטרינת גד יעקובי' - שר תחבורה שלא יישכח בזכות היעד הבולשביקי חסר הסיכוי שהציב לו ולשרי התחבורה אחריו: הקטנת מספר המכוניות על הכבישים על-ידי מיסוי ברוטאלי ובלתי נסבל, במקום פיתוח רשת כבישים מודרנית ותחבורה ציבורית נוחה באמת - דווקא אצלנו עדיף שאותו חלק מן הציבור המשכים קום בקיץ ממילא, קרי העובדים במגזרי התעשיה, הבנין והחקלאות, ייצאו לעבודתם כרגיל מוקדם בבוקר כמתחייב מאופי ותנאי עבודתם, והעובדים במגזר העסקי ובענפי השרותים, בתי הספר ומשרדי הממשלה, ייצאו מביתם מאוחר יותר (לאחר ארוחת בקר מזינה) ויביאו בכך להקטנת העומס על הכבישים ואולי גם המתח, העצבנות והאלימות...
ומעניין לעניין באותו עניין. במדינה כמו יפן - שהתפוקה ומוסר העבודה בה גבוהים בהרבה משלנו - ובמדינות אחרות שאנו מקפידים לייבא מהן דווקא את 'שעון הקיץ' שאיננו זקוקים לו - מתחיל יום העבודה במגזר הלא-יצרני בשמונה וחצי או תשע בבקר והוא נמשך עד חמש אחה"צ ולעיתים אפילו עד שבע בערב. הבנקים, המניעים את גלגלי המשק, פתוחים כל היום ברציפות, ששה ימים בשבוע ולא חמישה, לנוחיות הלקוחות ולטובת המשק והכלכלה.
יום העבודה במדינות יעילות אלו, שהתחרות והתפוקה בהן עולים על שלנו, נקטע בצהריים להפסקה שבה הפקידים - המקבלים קהל במשך רוב שעות האור - יוצאים לסעוד את נפשם במסעדות או פאבים שהמחירים בהם שווים לכל נפש בגלל מחזור גדול של לקוחות המאפשר מתח רווחים קטן. הם אינם חוזרים לביתם בצהריים ומקטינים בכך את פקקי התנועה וצריכת האנרגיה. שעון ביולוגי של פקיד היושב במשרד ממוזג, שונה בהכרח מזה של החקלאי והבנאי. זו דרכו של עולם".
