בשכונותיה הצפוניות של תל אביב עובר שמה מפה לאוזן. הביקוש לשירותיה הטובים עולה, זה מכבר, על ההיצע, ומדי יום היא נאלצת להשיב ריקם את פניהם של רבים, המשחרים לפיתחה. יוליאנה אסרטי, אשה קתולית, בשנות הארבעים שלה, היא, ככל הידוע, עוזרת הבית היחידה מאלבניה שעובדת בארץ.
היא הגיעה לישראל לפני מחצית השנה מעיר הבירה טירנה. אל ישראל התוודעה באמצעות משפחה ישראלית שעשתה באלבניה שליחות מטעם חברה בינלאומית. היא הועסקה אצלם במשק בית, ונוצרו ביניהם קשרים הדוקים.
לפני כחצי שנה, לאחר פניות חוזרות ונשנות אל השלטונות בארצה, עלה בידיה לממש את חלומה משכבר הימים, בעקבות הזמנה ששיגרה אליה המשפחה הישראלית להתארח בביתה לזמן בלתי-מוגבל. יוליאנה הגיעה לארץ כשהיא מותירה אחריה, כפיקדון, בביתה שבטירנה, בעל המועסק כפקיד-דואר, ושני ילדים, החובשים עדיין את ספסלי בית הספר היסודי. הפרידה מן הבית היתה קשה, אלא שהבעל והילדים שומרים על קשר בדיוק של שעון: מכתב אחד לשבוע מאלבניה לישראל.
למן אותו רגע, שבו הגיעה לארץ, עמדה יוליאנה על דעתה לממן את שהותה בישראל, ולא ליפול למעמסה על המשפחה המארחת. ואומנם, עד מהרה מצאה, באמצעות מארחיה, תעסוקה כעוזרת בית אצל משפחות במרכז הארץ. מזה כחצי שנה היא מועסקת, חמישה ימים בשבוע, בבתיהן של משפחות רבות בצפון תל אביב, המשלמות לה בעין יפה על שירותיה הטובים. חלק נכבד מן הכספים שהיא משתכרת מעבודתה, המתמשכת על פני כל היום, מקפידה יוליאנה להעביר, מדי חודש, לבני משפחתה באלבניה. כספים אלה מהווים, מבחינתה, לא רק פיצוי על הניתוק הממושך מיקיריה, אלא, ובעיקר, תמיכה כספית בהם, כאשר הבעל משתכר סכום זעום בלבד, המספיק אך בקושי לקיום המשפחה.
מתרגשת מהישראלים
יוליאנה נפעמת ממה שהיא מגדירה "השפע הכלכלי מנקר העיניים" בארץ. בכל פעם היא מתרגשת מחדש למראה מוצר זה או אחר, שבו היא נתקלת בחנויות, אך אינה מתפתה לרכוש מכל הבא ליד. חורה לה מאוד הבזבוז הרב, שבו היא נתקלת, על כל צעד ושעל, בבתיהן של המשפחות שאצלן היא מועסקת. קנה המידה לבזבוז החוגג הם בעיניה, פחי האשפה. היא, פשוט, אינה יכולה להסכין למראה כיכרות הלחם השלמות, המושלכות אליהם חדשות לבקרים. היא גם אינה מסוגלת להבין כיצד מעזים כאן ילדים להותיר בצלחתם שיירי אוכל. הבררנות שלהם מוציאה אותה מדעתה, ולא אחת היא מנצלת את ההזדמנות להטיף מוסר לזאטוטים המפונקים, תוך שהיא מספרת להם על הילדים המסכנים באלבניה, הגדלים במחסור.
את סופי השבוע היא מנצלת לטיולים ולמסעות ברחבי הארץ, הן עם המשפחה המארחת והן עם משפחות ישראליות אחרות, השמחות לצרף אותה אליהן בעסקת חבילה: יוליאנה משגיחה על הזאטוטים, וכשמדובר בפיקניק, היא גם טורחת בהכנת האוכל. בתמורה, היא זוכה ליהנות בכל טיול כזה מנופים ואתרים חדשים.
יוליאנה אינה מסתירה את התרגשותה מהחום הרב שמרעיפים עליה בני המשפחות הישראליות שאצלן היא עובדת. בחג המולד האחרון, למשל, טרחה אחת ממשפחות אלה להביא אותה לאתרים הקדושים וביום ההולדת שלה ערכה לה המשפחה המארחת מסיבת הפתעה עליזה.
טוב לה כאן, ואלמלא הגעגועים העזים הביתה, אולי היתה נשארת לצמיתות. בינתיים היא משתדלת, בהסכמת הבעל והילדים, להאריך את שהותה בישראל.