הזדמן לי להקשיב לרשת ב' במשך רוב שעות הבוקר שלמחרת ה"סקופ" של
ערוץ 10 בעניין נתניהו.
ירון דקל שידר לפחות 3 פעמים את "מיפרט החטאים" של נתניהו, כפי שהובא ערב קודם בטלוויזיה, ו
ליאת רגב שאלה לפחות פעמיים את מרואייניה מן הימין, בהתחסדות מצטקצקת, "האם היית מעלה בדעתך תופעות כאלו אצל בגין או שמיר"?
אלה היו כה טרודים בהגנה על נתניהו עד שלא התפנו להפנות את מבטם של שני ענקי התקשורת אחורה ולהראות להם את מגש הכסף שעליו הוגש השלטון לאוליגרכיית ההון. מאמרו של
ארי שביט מיום ו' שעבר בהארץ ("שלטון א"א") עוסק, וטוב שכך, בסיכום שנתיים לממשלת אולמרט, ולכן גם הוא אינו מביט אחורה מעבר לשנתיים הללו.
אכן נכון, ליאת רגב: בגין ושמיר ניהלו אורח חיים צנוע למופת. אבל לא פחות נכון שראש ה
ממשלה הראשון שהתחיל לנהל אורח חיים ראוותני היה רבין (לפי השמועות - בהשפעת אשתו), וזאת כנראה הסיבה שנמנעת לשאול את מרואינייך מן השמאל שאלה זהה בעניין רבין, כי הוא הרי "משלנו".
כך או כך, מלבד בנהנתנותו הלקתם את נתניהו גם בקשרי הון-שלטון שלו. עכשיו, כשה"זובור" מתפוגג לחיק ה"סוב יודיצה" כדאי לך להתפנות למה שאת וחברייך לתקשורת בכלל ולרשת בפרט מעולם לא עשיתם, ואתם כנראה יודעים למה: התחקות אחרי שורשי המארה של קשרי הון-שלטון בישראל.
להלן סקירה חלקית של עובדות, מן הזיכרון:
1) בבוקר היום שבו היה אברהם שוחט אמור להעביר בכנסת בקריאה שלישית את "החוק למיסוי ניירות ערך בבורסה", המריא
יצחק רבין למוסקבה כשאיתו במטוס נבחרת של אנשי עסקים ישראלים שלכולם היה אינטרס בבורסה. אחרי כשעתיים הורה רבין לשוחט, מן המטוס, למשוך את החוק, שהועבר כ-8 שנים מאוחר יותר ע"י
סילבן שלום. הנזק לקופת המדינה מהדחייה נספר במיליארדים, מפני שבתקופת רבין נהנתה הבורסה מהוריקן גבי דו-ראשי: גם "מזרח תיכון חדש" וגם "הונג קונג של המזרח התיכון".
2)
מרטין שלאף הוא מיליארדר אוסטרי שהיה שותפו של ערפאת לקזינו ביריחו. בין השאר הוא בעליו של בנק, ושמו נקשר בנכלוליהם הבינלאומיים של משפחת שרון, של ליברמן ואיך לא - של אולמרט. אומנם "אחרי מות-צדיקים אמור" אבל עובדה היא עובדה: רבין יצא לכיכר בה נרצח, מפגישה עם מרטין שלאף. תוכנה לעולם לא התפרסם, ולפחות לי הקטן אין מושג איך ומתי הכירו השניים.
ייתכן, רק ייתכן, שבין פיצוץ אוטובוס אחד למישנהו היה זה ערפאת שמצא פנאי להפגיש ביניהם. ייתכן גם להפך - שרבין היה זה שהמליץ לערפאת על שלאף כשותף. וגם ייתכן שהפגישה עסקה בקזינו ביריחו. מי ששלל האפשרויות הללו איננו מצמרר אותו יותר מהתספורת והכביסה של שרה – שיקום, ואתם שם בערוץ 10 – הרי לכם נושא לתחקיר: למרות שיוסי גינוסר כבר לא איתנו פוטנציאל ה"סקופים" כאן הוא אינסופי כמעט מפני שסלאם פייאד חי, ובינתיים אפילו עזרד לב.
3)
שמעון שבס, מנכ"ל משרד ראש הממשלה של רבין ואיש סודו, הורשע בהפרת אמונים כשטיפל בהיתרים שביקשו האחים שולדנפריי (שמשמעותו בגרמנית, כמה מקאברי, "פטור מחובות"!). להגנתו טען שבס במשפט שהכל היה על דעת רבין, ולמרות הטענה הזו הוא המשיך להיות יקיר המשפחה.
4) מי שהיה אח"כ שר ביטחון ונשיא,
עזר ויצמן, קיבל במשך שנים "פנסיה" חודשית מהמיליארדר סרוסי. באדיבותו של
אליקים רובינשטיין השניים מעולם לא נאלצו להתייחס, בנוכחות שופט, לתמורות שסרוסי אולי קיבל ל"פנסיה" הזו.
5) נשיא אחר,
שמעון פרס, קיבל 320 אלף דולר מהמיליארדרים סבן, אברהמס ורפופורט לצורך מימון פריימריז. לפחות ל-2 הראשונים היו אז אינטרסים כלכליים בישראל. מאחר שהאירוע התרחש ב"תפר" שבין תחולת שני חוקים לא נפתח נגדו תיק. כשר? אולי משפטית, בוודאי לא ציבורית. מסריח מ"הון-שלטון"? ועוד איך!
6) אחרי רצח אביה היו לדליה רבין (עו"ד!) תהיות בעניין חקירת הרצח. במהלך זריז ומתואם להפליא היא מונתה לסגן שר הביטחון והושק מיזם (כולל חקיקה!) משותף לממשלה ול"תורמים", לפיה בניית "מרכז רבין" תמומן בכספם וכי משכורתה של המנהלת, דליה רבין, תמומן בכספנו למשך 9 (!) שנים. מאז מינוייה לסגן שר לא שמענו ממנה מילה בעניין חקירת רצח אביה. האם היא שותקת בגלל המשכורת והאם המשכורת תלוייה ב"תרומות" והאת ה"תרומות" לא תלויות בתמורות ל"תורמים"?
7) למיטב זיכרוני לא נחקרו האינטרסים העסקיים שיש לתורמי "מרכז פרס" ו"מרכז רבין" בישראל. הם בוודאי לא נחקרו באותה דקדקנות שנוקטים המפקח על הבנקים או רשות החברות כלפי כל גורם זר המעוניין לקנות בנק או חברה ממשלתית ישראלים, למרות ש:
- א) מאות מיליונים כספי "תרומות" מושקעים ב-2 הפרויקטים הללו לאורך שנים. ב) לפחות במרכז רבין המדינה מחויבת כספית מתוקף חוק. ג) בכספי "מרכז פרס" נעשו שימושים בהם הייתה המדינה מעורבת ביטחונית ו/או כספית ו/או מדינית. ד) המדינה הלוותה ל"מרכז רבין" כספים לצורך הבנייה, לכאורה בניגוד לחוק.
8)
אהוד ברק הפר את הוראות היועמ"ש שלא לשתף את יוסי גינוסר בוועידת קמפ דיויד. יוסי גינוסר ניהל את השקעותיו הפרטיות של
יאסר ערפאת, שהיו מקור לכספי טרור, והרוויח הון עתק מעסקות עם הרשות הפלשתינית בכלל ומניהול כספי ערפאת בפרט.
המסקנות העובדתיות מסידרת האירועים הללו בהצטברם הן חד-משמעיות:
- א. נכון שקשרי הון-שלטון נולדו עם המדינה, דהיינו מתוך מפא"י. נכון גם שהתקיימו מאז ועד ממשלת רבין השנייה, אבל גם נכון שמי שפרץ בפניהם את כל הסכרים היה רבין: הוא ראש הממשלה הראשון שהתרועע בגלוי עם מיליונרים והראשון שפתח בפניהם כשערי אולם את דלתות משרד ראש הממשלה. ב. המכנה המשותף לכל האירועים דלעיל הוא שקשורים בהם "סוציאליסטים" מ"מחנה השלום". חלקם משתלח היום באולמרט ומתעלמים, לנוחיותם, מהעובדות: שהוא רק משכלל לצרכיו את המפלצת שיצר חלוץ אתרוגיהם - רבין. ג. בביוגרפיה של בכירי הליכוד מאז הקמת המדינה (להבדיל -איך לא - מבכירי קדימה שרון ואולמרט) אין דבר המתקרב אפילו ל"רקורד המפואר" של הסוציאליסטים מצניעי הלכת מהפנטהאוזים בנווה אביבים, מהחוילה בקיסריה וממגדלי אקירוב בכל הקשור לשכלול ולהעמקת קשרי הון-שלטון.
הצבר העובדות דלעיל מעולם לא זכה לשום איזכור בדיון של התקשורת בקשרי הון-שלטון: היא מעדיפה שנחשוב שהם מכת טבע ולא מעשי ידי אתרוגיה רבין, שרון ואולמרט. הרבה יותר נוח להכפיש את נתניהו ואת אשתו במשך שבוע עם קצף על השפתיים, ועל מה? התחילו ב"הון –שלטון", אבל מהר מאוד שהתברר שפחות מ-1/3 מתוך 131,000 הש"ח שעלה המסע ללונדון, (בערך 3 פנסיות חודשיות של ויצמן!) כוסו ע"י איל-הון שאין לו אינטרסים בישראל.
או אז שלפו את "תוכנית ב'" - "נהנתנות" ו"חוסר רגישות בעת שהעורף מופגז", וכל זאת כשאין מחלוקת לגבי התועלת שהביא מסעו של נתניהו למדינה. ואני, רשע תל אביבי מצוי, זוכר יפה מאוד שכשאותו עורף הופגז המו כל מרכזי הבילוי בתל אביב מאנשים, שאף שר או ח"כ לא אכל אז מנות קרב וגם לא ירד למקלט ביתו לאות הזדהות, ושאף אחד מהם לא תרם אז לאינטרס של ישראל אפילו קמצוץ ממה שתרם נתניהו.
אין כאן הטפה להשלמה עם היעדר רגישות מצד פוליטיקאים לעוניים של בוחריהם - אבל נתניהו לא המציא אותה: למפלגה סוציאליסטית מובילה יש יו"ר שעבר דירה מכפר שמריהו למגדלי אקירוב ואף עיתונאי לא השתלח בו כפי שהשתלחו עכשיו בנתניהו. למה? כי גם הוא "משלנו". אלו הפרופורציות שבהן יש לראות את הקמפיין האחרון נגד נתניהו.
ארי שביט הוא כנראה "המוהיקני האחרון" מבין עיתונאי ישראל המשייכים עצמם ל"מחנה השלום" מבלי לוותר על יושרתם המקצועית.
מאמרו האחרון בוודאי חיבל קשות במנוחת השבת של קוראי הארץ משום ששירטט ביד אמן, באלגוריה יורדת-חדרי-בטן, את תהומות משטרו המפלצתי של אולמרט, שלולא השתתפות קוראי הארץ לא היה קם ולולא תמיכתם הנמשכת היה נופל מזמן. המשטר הזה, אליבא דשביט, סיים את שיעבוד הרשויות המחוקקת והמבצעת לאינטרסים של 19 האוליגארכים השולטים בכלכלת ישראל וכיום עוסק בסילוק מערכת בתי המשפט מדרכם של האוליגארכים הללו. מחברו של "שנאת נתניהו" המיתולוגי, שגם הוא הפר בזמנו את עונג השבת של "האנשים החושבים", מציב בפניהם את רדיפת התקשורת את נתניהו המתבצעת מזה מספר שבועות בפרופורציה הנכונה: ביטוי נוסף ל"שנאת נתניהו" בה הם לוקים מזה למעלה מעשור.
השנאה הזו מתעוררת עתה מחדש בעידודה הנלהב של תקשורת הנאחזת עדיין בדפנות ספינת אוסלו השוקעת שכה טרחה בבנייתה. "הם מפחדים!" קרא נתניהו. התקשורת עשתה ממנו חוכא ואיטלולא בגין הקריאה הזו, אבל הוא צדק כפי שצדק בהרבה עניינים חשובים אף יותר. "הם מפחדים!" חייב לזעוק היום כל מי שמקבל, בתמורה לכסף הטוב שהוא משלם, תעמולה נבזית המתחזה לתקשורת מקצועית, ומי שמחפש דוגמאות לתקשורת כזו יכול למצוא אותה אצל השמאלן ארי שביט: את שני מאמריו "שנאת נתניהו" ו"שלטון א"א" מותר בהחלט לכנות "החטא ועונשו".
