הם מתגוררים בקומונות בווילות המרווחות של מעוז העושר הישראלי, כפר שמריהו. כמה עשרות נשים וגברים, שהגיעו ב"יבוא אישי" של אנשי עסקים מקומיים - רובם בעלי מסעדות.
הפיליפינים מלוכסני העיניים, באו לכאן במטרה אחת: לעשות כסף, והרבה. את שכרם הם דואגים להעביר מדי שבוע, לארץ-מוצאם, שם הותירו אחריהם את משפחותיהם הענפות והעניות, המשוועות למעט עזרה.
מן הקומונות שלהם בווילות המושכרות הם מגיחים מדי בוקר למקומות-עבודתם: מי כטבח, מי כמלצר ומי כעוזרת-בית. רבים מהם גם עושים "חלטורה" כשמרטפים או כ"או-פר" בבתיהם של בעלי-אמצעים בסביבה, בעת שפטרוניהם נעדרים מהארץ, או כשהאדונים עוצמים עיניים בכל הקשור לזמנם החופשי של עובדיהם.
הם עושים את עבודתם נאמנה ובחריצות יתרה - מעל ומעבר למה שעושים העמיתים הישראלים שלהם. שכרם נע בין 40 ל-60 שקל לשעה, על בסיס יומי, ומגיע ל-2,000 שקל אצל מי שעובד על בסיס חודשי. בדרך כלל הם גם מממנים את טיסותיהם לארץ ולפיליפינים על-ידי בעלי הבית ה"מייבאים".
לרובם הגדול אין טרוניות. יתר על כן: הם אינם מסתירים את שביעות-רצונם מן השכר המשולם להם, שהוא פי עשרה ממה שהיו משתכרים בארץ-מוצאם.
החיים הטובים רובם כבר דוברים עברית. מהר מאוד הסתגלו ל"סלנג" הצברי השובב, ואלמלא "הכתובת על הפנים" - סבור היית, לתומך, כי הם מושרשים היטב בארץ.
לבושם צנוע: בדרך כלל מכנסי ג'ינס וחולצת טריקו. את סופי השבוע החופשיים הם מבלים בכנסייה ובטיולים משותפים ברחבי הארץ, או על שפת הים.
למזון הישראלי הם טרם הסתגלו ומבכרים, עדיין, את המטבח הפיליפיני האקזוטי. במקרים רבים אף הפכו תבשיליהם ללהיטים מבוקשים במטבחיהם של בעלי הבית שלהם.עקרות הבית המעסיקות נוהגות להיעזר בהם כשהן מבשלות, שלא לדבר על אירועים מיוחדים הנערכים, חדשות לבקרים, בין כותלי הבית, כאשר החטיפים המוגשים בהם הם על טהרת המטבח הפיליפיני.
טוב לנו כאן - הם מתוודים. רובם שוהים כאן בין שנה לשנתיים ומביאים בעקבותיהם עתודה חדשה של מלוכסני-עיניים. שביעות הרצון, מסתבר, היא הדדית. גם אנשי העסקים הישראלים ונשותיהם, בעלות הבית, מרוצים מן ה"עסקה" הזאת, ומאז החוזה שחתמו עימם - פקחו עיניים: המסעדה רצה כמו שצריך, הבית מסודר היטב, ובכלל - החיים הפכו בעזרתם לנוחים עד מאוד ולדולצ'ה ויטה של ממש.
