ב-30 במרס 2008, לאחר יומיים של דיונים, ננעלה ועידת הפסגה הערבית אשר נערכה השנה בדמשק. ועידות פסגה בין מנהיגי מדינות ערב נערכות באופן סדור מאז שנת 1964 בממוצע כל שנה - שנה וחצי (למעט עשור שנות התשעים בו התקיימו שתי ועידות בלבד). ועידות הפסגה אומנם אינן מעוגנת באמנת הליגה הערבית כמוסד רשמי וקבוע, אך במרוצת השנים הפכו כינוסים אלה למוסד הבין-ערבי החשוב והיוקרתי ביותר, המהווה את גולת הכותרת של פעילות הליגה הערבית. בהקשר זה מהוות ועידות הפסגה מעין אישור סמלי לעיקרון "האחדות הערבית".
דווקא משום כך, בלטה הוועידה הנוכחית בפיצול הגדול בין חברות הליגה ואשר התבטא בנוכחותם הדלה של מנהיגי מדינות ערב באירוע. 11 ראשי מדינות מתוך ה-22 שהוזמנו בחרו שלא להגיע לדמשק ולשלוח נציגים בדרג נמוך. בולט במיוחד היה העדרן של מדינות מפתח בעולם הערבי ובראשן סעודיה ומצרים. ממשלת לבנון בחרה שלא לשלוח נציג כלל. בעבר ארעו מקרים רבים בהם החרימו מדינות שונות, לרוב שוליות, את הוועידה או פרשו במהלכה עקב חילוקי דעות עם משתתפיה. אף על-פי כן, עד כה לא החרימו ראשי מדינות ערביות רבות ומרכזיות כל כך את האירוע בצורה בולטת וגורפת כפי שאירע בפסגה האחרונה.
הרקע המיידי לצעד זה הייתה מורת רוחן של סעודיה, מצרים ובעלות בריתן ממעורבותה של סוריה במשבר הפוליטי בלבנון. מאז נובמבר 2007, עם סיום כהונתו של הנשיא אמיל לחוד, לא מאוישת משרה רמה זו. לקואליציה (בהנהגת מפלגתו של סעד חרירי) אין את הקוורום הדרוש על-מנת לבחור בנשיא בהצבעה ראשונה ללא תמיכת האופוזיציה (בהנהגת חיזבאללה), לפיכך חייבים הצדדים להציג מועמד של פשרה. מועמד כזה אומנם קיים בדמותו של מפקד הצבא, הגנרל מישל סולימאן, אולם האופוזיציה בתמיכה ועידוד סוריים מתנה את הסכמתה לבחירתו בהגדלת כוחה בממשלה. צעד זה ייתן למעשה בידיה, יכולת להטיל ווטו על צעדי מדיניות אשר לא יהיו לרוחה. דמשק ממלאת ככל הנראה תפקיד שלילי בניסיונות למצוא פשרה לפתרון המשבר. כפי שהסביר ערב הוועידה ראש ממשלת לבנון, פואד סניורה, סוריה מילאה "תפקיד מרכזי בהחרפת המשבר הפוליטי בלבנון... ומנעה הצגת מועמד מוסכם לנשיאות". בנוסף לכך, ציין סניורה, סוריה גם הכשילה את יוזמת הליגה הערבית לפתרון המשבר.
לכאורה, אין מקום טוב יותר ללבן סוגיה מורכבת זו מאשר בפורום של מנהיגי מדינות ערב אותו מארחת שחקנית מרכזית במשבר הלבנוני. עם זאת, במהלך השנים ועידות הפסגה הוכיחו עצמן, במידה רבה, כחסרות תועלת בפתרון משברים בין חברות הליגה הערבית. לכל היותר נתנו ועידות אלה גושפנקא לעובדות בשטח או לפשרות אשר הושגו בין הצדדים המעורבים. למעשה, בשום משבר משמעותי בעשורים האחרונים לא מילאו המפגשים בין מנהיגי מדינות ערב בפורום זה תפקיד מכריע במציאת פתרון. לפיכך, אירוח ועידת פסגה הוא אירוע טקסי בעיקרו, המקנה למדינה המארחת ולעומד בראשה יוקרה ציבורית ולעיתים גם רווח מדיני כלשהו. את אלה ביקשו המדינות המחרימות למנוע מהנשיא בשאר אל-אסד.
מעבר לרצון למחות ואף להעניש את סוריה על מעורבותה בלבנון, הייתה הנוכחות הדלה בוועידה גם ביטוי נוסף למדיניותה של ארצות הברית כלפי דמשק. הנשיא אסד ומשטרו נתפסים בוושינגטון כמכשול מרכזי בפני מימוש המדיניות האמריקנית במזרח התיכון. זאת נוכח הסיוע לחיזבאללה, העובדה כי אינה מונעת מעבר טרוריסטים משטחה לעירק, פעילותה נגד המחנה הפרו-מערבי בלבנון וכמובן, הברית ההדוקה בינה לבין אירן. על-רקע זה מבקשת ארצות הברית לבודד את דמשק ולמנוע ממנה לגיטימציה אזורית או בינלאומית. נראה כי ביקורו של סגן הנשיא דיק צ'ייני באזור במהלך חודש מארס האחרון נועד, בין השאר, לדאוג כי בעלות בריתה של וושינגטון יהרהרו שנית בהשתתפותן בוועידת הפסגה בסוריה.
הוועידה הנוכחית תיזכר אולי כאירוע המבטא באופן סמלי ביותר את חלוקתו של העולם הערבי בין שני מחנות. האחד בדומיננטיות מצרית-סעודית, בעל אוריינטציה פרו-מערבית, השני מחנה אנטי-מערבי, סורי-אירני הכולל בתוכו גם את חיזבאללה והחמאס. את שני המחנות מנחה קודם כל חשש קיומי. המחנה האחד חושש ממה שכינה עבדאללה מלך ירדן "הסהר השיעי", כלומר הגמוניה אירנית. המחנה השני חושש מהגמוניה אמריקנית. פיצול, מחלוקות והתגבשות קואליציות בעלות אוריינטציה פרו-מערבית או אנטי-מערבית אינן תופעות חדשות, ומאפיינות את היחסים בין מדינות ערב השונות מאז שנות החמישים. החידוש טמון בעיקר בעובדה שסוריה - בעבר "מעוז הלאומיות הערבית" - נראית, לעת עתה, כהולכת ומפלסת את דרכה אל מחוץ למחנה הערבי. מבחינה זו נדמה כי הזהות הערבית הלאומית אותה שקד לטפח משטרו של אסד האב הולכת ומוחלפת על-ידי בנו בזהות חדשה, אשר המימד הדומיננטי בה הינו שיעי. אם אכן כך, הברית בין סוריה לבין אירן עלולה להיות עמוקה הרבה יותר מאשר צורך טקטי, ואילו התמיכה הסורית בחיזבאללה ובחמאס - יותר מאשר קלפי מיקוח במשא-ומתן עתידי עם ישראל. ובהתאם לכך נגזרות המשמעויות בכל הנוגע להסכמתה של דמשק להתנתק מבעלות בריתה הנוכחיות ולסיכויי השגת הסדר ישראלי-סורי עלולות להיות עגומות.
