בעשורים האחרונים הצליח המחנה הפמיניסטי בישראל ובראשו נעמת להשיג הישגים יפים ומכובדים בקידום מעמד האישה.
אנחנו, האבות הגרושים, תומכים בשוויון מלא לנשים ולא רק בגלל שאנחנו יודעים שאמא יכולה לפרנס לא פחות טוב מאבא ואבא יכול לגדל את הילדים לא פחות טוב מאמא, אלא גם בגלל שאנחנו, ילדינו ומשפחותינו חווים יום יום את טעמה המר והנורא של אפליה על-רקע מיני - אפליה שבניגוד לכל הגיון את והארגון שאת עומדת בראשו מתעקשים כל כך לשמר.
אחד הדברים הראשונים שעשינו כאשר התחלנו בשנת 2000 את מאבקם של האבות לשוויון בהורות לאחר הגירושין היה לנסות ליצור דו שיח עם נעמת. לתומנו חשבנו שתמיכתכן במאבק שלנו היא הדבר הטבעי ביותר מאחר ולמעשה מדובר בסידור שכולם יכולים להרוויח ממנו:
ככל שיותר אבות גרושים יהיו מעורבים בצורה עמוקה יותר בגידול ילדיהם לאחר הגירושין, כך ליותר אמהות גרושות יהיה את הזמן והפנאי הנפשי ללמוד ולפתח את עצמן, להתקדם בעבודה, לטפח את עצמן, ולא פחות חשוב - לבלות. הילדים ירוויחו אבא בחצי משרה מלאה ולא ישמשו עוד כלי לסחיטת כספים ולנקמה, והרווח של האבות ברור - הקשר שלהם עם ילדיהם לא יורד לדרגת "הסדרי ראייה" וזכותם הטבעית לשמש אבות לילדיהם לא תישלל מהם רק בשל היותם זכרים.
כל הנסיונות שנעשו במהלך השנים לא נענו. בשנה שעברה הרימה ח"כ עמירה דותן את הכפפה וארגנה שולחן עגול בין ארגוני האבות לארגוני הנשים במסגרת המכללה למנהל. למותר לציין שכלום לא יצא משני המפגשים מאחר ונציגתך הביעה התנגדות גורפת לכל שינוי.
בשנה האחרונה נעשה ניסיון לרתום את ח"כ גדעון סער, היו"ר היוצא של הוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת, ולאחר מכן את ח"כ מרינה סולודקין כדי שינסו לארגן דו שיח ישיר בין ארגוני האבות לארגונים הפמיניסטים אך בשני המקרים קיבלנו תשובה שאתן לא מעוניינות בדו שיח כזה.
בזמן הקרוב תפרסם ועדת שניט, בניגוד לדעת נעמת החברה בוועדה, את מסקנות הביניים שלה ובראשן המלצה לביטול חזקת הגיל הרך, אותה חזקה הקובעת שאב אינו יכול לשמש כהורה שווה או עיקרי אלא בנסיבות מיוחדות, ואשר נמחקה מספרי החוקים של שאר מדינות העולם עוד במאה שעברה מחוסר רלוונטיות.
אם לשפוט על-פי הדברים שאמרת בשני העימותים שהיו לנו אצל גבי גזית, הרי שהתסריט ברור. אתן תפתחו במלחמת חורמה נגד ההמלצות, ולנוכח יחסי הכוחות הקיימים בין ארגוני האבות לארגוני הנשים הרי שהניצחון שלכן כנראה מובטח ואתן תצליחו לקבור את הוועדה או לעקר את המלצותיה הסופיות.
התוצאה תהיה שציבור עצום ההולך וגדל משנה לשנה, ימשיך להתפלש במאבקים משפטיים אין סופיים על המשמורת, מאבקים שבהם בסופו של דבר יש רק מפסידים - ולא משנה התוצאה. בכל שנה ימשיך עולמם של אלפי ילדים שנוספים לאוכלוסיית "ילדי הגירושין" להיחרב תוך שהם נקרעים לגזרים במלחמות שהשיטה הקיימת כמעט כופה על יותר משני שלישים מההורים המתגרשים. כרבע מהילדים הללו יש לזכור, יתדרדרו כתוצאה מהטראומה והניתוק מאביהם למחוזות הסמים, ההריונות המוקדמים והכישלונות האינסופיים ויהפכו בסופו של דבר לנטל על החברה כולה.
ואם זה לא מספיק, אז אלפי ימי עבודה של הורים בהליכי גירושין שאינם יכולים לתפקד כתוצאה משבעה מדורי גיהנום שהם עוברים ימשיכו להתבזבז (עלות זו למשק מעולם לא נבדקה באופן רשמי אך מדובר במיליארדים), וחסכונות חיים של משפחות שלמות ימשיכו לזרום לכיסיהם של המתפרנסים מתעשיית הגירושין.
אתן נוהגות לתרץ את סירובכן לשינוי בכך שיש לפתור קודם את הבעיות שיש לנשים עם הרבנות, להשוות את שכר הנשים במשק, להשוות את כמות חברות הכנסת והנציגות בדירקטוריונים, למגר את האלימות נגד נשים, לשפר את מצבן של החד-הוריות וחסרות ההשכלה, ולחסל את האפליה נגד נשים במגזרים מדכאי הנשים...
הבעיות האלו לא יפתרו גם אם תמשיכו להחזיק בנו ובילדינו כבני ערובה עוד שנים רבות. למה? כי לא אנחנו יצרנו את הבעיות האלו ולא לנו הכוח לפתור אותן. את הבעיות האלו יש לפתור מול הגורמים שאחראים להן - הרבנות, המעסיקים, מערכות ההסברה והחינוך, הממשלה.
חזקת הורות משותפת שווה בהיעדר הסכמה אחרת בין ההורים, היא המפתח ליצירת דינמיקה חדשה ובריאה לאחר הגירושין, וליצירת שינוי חברתי שישפיע ישירות ובעקיפין על החברה הישראלית כולה ויאיץ את התהליך הנמצא כבר בעיצומו שבו אבות לוקחים על עצמם חלק גדל והולך בגידול הילדים גם במסגרת הנישואין.
אני מנצל את הבמה הזו כדי לפנות אליך בבקשה לקיים דו שיח ישיר, ענייני ולא כוחני, ברמת מקבלי החלטות. את תיווכחי כי יש לך עסק עם בני ברית ולא עם אויבים.
