הַשִּׁירָה וְהַשְּׂרָרָה

אמונים ערכו שבח / ר' אהרון כהן [בביצוע ר' אריה עובדיה] אֱמוּנִים עִרְכוּ שֶׁבַח לָאֵל וְטִבְחוּ טֶבַח וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַייָ הָרִימוּ קוֹל שִׁירִים שִׂמְחוּ בְּלֵיל שִׁמּוּרִים עַל מַצּוֹת וּמְרוֹרִים אִכְלוּ וּשְׁתוּ יֵינָי וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַייָ רִאשׁוֹן לְכָל רִאשׁוֹנִים עַל יַד צִיר אֱמוּנִים מִיַּד כָּל מְעַנִּים הִצִּיל כָּל הֲמוֹנָי וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַייָ נִסֵּי אֵל זָכַרְתִּי וַחֲסָדָיו סִפַּרְתִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל יְיָ וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַייָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם יָצְאוּ מִמִּצְרַיִם כָּל צִבְאוֹת יְיָ וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַייָ הִנְחִיל תּוֹרָתוֹ לְעַמּוֹ וַעֲדָתוֹ שׁוֹמְרֵי מִצְוָתוֹ עַם נוֹשַׁע בַּייָ וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַייָ נִפְלָאִים מַעֲשֶׂיךָ וַעֲצוּמִים נִסֶּיךָ יֹאמְרוּ כָּל חוֹסֶיךָ טוֹב לַחֲסוֹת בַּייָ וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַייָ

השיר האחרון והראשון של אמי

לפני שאמי נפטרה, בגילוי פתאומי שהמם אותי היא השאירה פתקה ובה היה כתוב שיר. שנה שלימה היא עברה עינויי תופת של מחלת הסרטן ואבא היה נודד בודד בביתו. זה היה שיר אהבה לבעלה. אמא לא היתה רהוטה בשפה העברית. נטייתה היתה חזותית יותר ממילולית. היא תפרה דברים מפוארים, היתה לה יכולת אסתטית גבוהה. בכל זאת היא נפרדה מהעולם בשיר. כתב ידה היה רועד. בשל מחלתה היא רזתה בצורה מחרידה. עצמות לחייה בלטו והיא שקלה אולי שלושים ק"ג. אבל רוח פיעמה בה ולמרות חוסר יכולתה לדבר אצבעותיה רשמו: צִפִּיתִי לְךָ יַקִּיר[י] [.] וְהִנֵּה בָּאתָ לְבַקְּרֵנִי בּוֹאֲךָ שִׂמֵּחַ אוֹתִי עַד מְאֹד. הוֹי כַּמָּה רֵעִי שָׁמַרְתִּי לְךָ אָהַבְתִּי בֹּא וְנִשְׁתֶּה בְּיַחַד כּוֹסִית אַהֲבָתֵנוּ הָאֵיתָנָה אני חותם כעת במקומה כמיופה כוח: ברטה עוזר. היא גם לא היתה מסוגלת כלל לשתות באותם הימים, גם לא "כוסית אהבה", אבל הרעב לאהבה והגלות בחדר החולים הסיעודיים היו נוכחים ויצרו עקבות מפליאים בשיר. הרקע היה של ריחות מדכאי ריחות-צואה וריחות חומרי חיטוי במחלקה של החולים הכרוניים בו שהתה. עם רקע זה שאינו פיוטי כלל ועיקר היא נשארה וכתבה באחד הימים את השיר שצילומו מצוי איתי לזכרון. השיר מגלה לנו שכאשר היתה לבד, בבדידות, בשקט, עם קולם המונוטוני של המכשירים המנטרים את הלב והנשימה ומצביעים על המימד החומרי כל כך של האדם, שקיומו מותנה לא במימדים של רעיונות פילוסופיים, אלא בפולס חשמלי קבוע והכרחי בלב, בכמות נמדדת מדויקת של גזים מסוימים, בחילוף חומרים במעיים ובהפרשות תקינות כראוי למי שכינויו הוא נזר הבריאה. אבל אימי נפרדה מהעולם בשיר. היא עזבה אותנו כשהשורות הבודדות האלה מותירות אותי פעור נפש חוץ מהיותי פעור פה. השיר מצויד במטאפורות שלא באו מנסיון קריאה עשיר. לאמי לא היה ניסיון קריאה עשיר. לא מתרגול כתיבה. שיר בא מעומק לב. כמו בפירוש של רש"י ביחס למשה, גם לבה אמר לה לשיר, בפולסים האחרונים של הלב אפשר לשיר. לשיר הוא להיות שׂורר על החיים. כשאבדה השררה הזו, השררה המינימאלית על הריאות, על הלב, אבדה השררה על המחשבה, אבד האני, אבד השיר. בין השררה לבין אובדן השררה על הקיום, בין היות האדם הפרטי... נזר הבריאה לבין אובדן ערכו, כנראה שמתנהל דו קרב פרוזאי שרק הפיוט יכול לו. במקורות מובא שהשירה מלשון שרשרת מעידה על חיבור. עם שלם חרד מאסון המצרים עלה ליבשה ושר את שירת הים. הוא לא השתתף לפני כן בסדנאות שירה. השירה עונה על החרדות הקיומיות במוזיקה שלה בהכרזה שלה: אני שר משמע אני קיים.

הפיוט לפסח

הפיוט המצוטט בראש הדברים הוא שיר יקר ומרגש אשר הושר בביתנו בשיאו של ליל הסדר. היה אבא שכתב הרבה שירי ילדים לבני המשפחה והיה רגיש למוזיקה, היה מפליג בעיניו למחוזות שידענו שהם מאיתנו והלאה והם מחוזות זכרונותיו מהעליה לארץ ישראל ועד היותנו חקלאים במושב ברק. הוא שר אותו בביצוע בו הוא מופיע כעת באתר הזמנה לפיוט בביצוע ר' אריה עובדיה. שלב ליל הסדר הגיע להכנה לנטילת ידיים עת מברכים על המצה, וכולנו התרגשות שהרי עוד מעט נאכל את החסה הטבולה במעט חרוסת. החרוסת של יהודי עירק מיוחדת היא ושונה מכל נוהגי שאר העדות: אין היא עשויה מעיסה של פירות ככתוב בספרים אלא מדבש תמרים. הדבש הזה שניחוחו המשכר מילא את הבית עת זוקק על אש קטנה לאחר בישול התמרים על-ידי אמא. החרוסת נקראה "סילן". את השם הזה אעניק לספר שירי הראשון שיצא ב"ספרית פועלים" ב-1981. יהיו בו שירי חווית הישראליות שלי, ישראליות עניה שהסילן המעורב באגוזים היה לה כסמל הטיט, סמל השעבוד של עם שלא היה אדון לעצמו. "סילן טהור" קראתי לספר. ערב נטישת האוניברסיטה והכניסה לחיים של שמירת מצוות. אבא שר: אֱמוּנִים עִרְכוּ שֶׁבַח לָאֵל וְטִבְחוּ טֶבַח וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַייָ ואני ב "סילן טהור" עדיין מעין ישראלי אקזיסטנציאלי, מודע לסופיות הקיום אך עדיין רחוק מתחושת ההיענות לריבונו של עולם אכתוב:

רק בשר

פְּרִי עִם נְקֻדַּת רִקָּבוֹן מַכִּיר אֶת חַיַּי, נוֹגֵעַ בָּהֶם עַל פָּנַי. מוּעָד כְּמוֹ פְּרִי גַּם גּוּף הַבַּרְזֶל מִתְפַּלֵּל - שׁוֹאֵף חַמְצָן. בְּעַל כָּרְחוֹ צַר עַל גּוּפוֹ חֲלוּדָה, נִיחוֹחִית כְּמוֹ צֵל. לוֹחֶשֶׁת לְהַפְלִיא נְשִׁימָתוֹ כּוֹבֶשֶׁת בְּוַדַּאי אוֹתוֹ אַךְ הִיא חוֹבֶקֶת גַּם אוֹתִי כִּמְעַט מִבְּלִי שֶׁאַרְגִּישׁ עוֹרְבִים עָלַי יָמֶיהָ בִּלְחִישָׁה אֲדֻמָּה. אֵד זְמַן אַעֲמִיק הַיּוֹם לָשִׂיחַ דְּבָרִים נִפְלָאִים: אֵינִי רַק בָּשָׂר. נכון, התפילה בשיר הזה היא משהו סרקסטי. היא דו שיח הברזל עם החמצן והחלודה כמענה. השיר הסווה את בקשתי אחר חמצן התפילה ואני הייתי חנוק. ראיתי את רקבון הפרי וחרדתי מהבאות. והנה מגיע החג שבמרכזו מונח הבשר כזכר לקרבן פסח. שירת ההלל משלהבת את המסובים היא שירת האמונה בת אלפי שנים המזהה את סובבי הסעודה סביב שירת הביטחון בזהות היהודית ושירתו של אבא חודרת את הלב: הָרִימוּ קוֹל שִׁירִים שִׂמְחוּ בְּלֵיל שִׁמּוּרִים עַל מַצּוֹת וּמְרוֹרִים אִכְלוּ וּשְׁתוּ יֵינָי וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַייָ מהו שמרומם את האדם מימי החול? האם האבסורד שקאמי דיבר עליו וטלטל אותי בימי הסטודנטיאליים העליזים, יש לו מענה? התחלתי להתבונן בטקסט והשאלה מהמדרש היתה לי חדשה ונוקבת בתביעת האדם לאיכות קיומית, איכות שתעניק לו פשר קיומי ותמנע את מסקנת האבסורד והחידלון שבעקבותיו, שמצוי בעיצומו של הדיון במסכת פסחים: (פסחים קי"ח) "אמר ר' יהושע בן לוי, בשעה שאמר הקב"ה לאדם הראשון "קוץ ודרדר תצמיח לך", זלגו עיניו דמעות. אמר לפניו "רבונו של עולם, אני וחמור נאכל באבוס אחד?!" כיון שאמר לו "בזעת אפיך תאכל לחם", מיד נתקררה דעתו. גם הבהמות ניזונים וגם האדם ניזון. מהו ההבדל בינינו? "בידינו לרומם את האכילה למדרגה רוחנית..." התחלתי לשמוע בפיוט דברים שלא נאמרו באקדמיה. אחרי שלמדתי אצל נתן זך שירה, בהתלהבות רבה, ואצל פרופ' יעקב בהט מספרות ההשכלה, ואצל עליזה שנהר מסיפורי העם שמקוטלגים במילונים לפי מפתחות, שיחת האדם ואימת מעמד החמור לא היו זרים לי. חרוזי השיר הדהדו לי מפיוטיו של אבא: וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַייָ היצירה האישית שלי כמשורר והקיום שלי הוטעמו בשפה יהודית מחודשת.

שירה יהודית

ימי האביב של חג הפסח- עם ישראל התחיל לפרוח בראשית הזמנים האלה. בעונה הזו נוסד גם אחד הביטויים האדירים בשירה - שירת הים. אז ישיר משה ובני ישראל - היה הכתוב ראוי להיכתב אז שרו, בעבר ! אלא - נלמד שהכתוב מתייחס אל העתיד - עם עבדים יוצא ממצרים. והשירה שלאחר העלייה מן הים היא אחת ה"יצירות" הנהדרות המלוות אותנו במשך הדורות, בזינוק רב השראה. עם שהיה מנותק מקיום רוחני, מציג שירה מורכבת ומפותחת בכל קנה מידה - תקבולות מצלולים לשון נופל על לשון דרמה ומתח פנימיים - באיזו סדנה התפתחה שירה זו שצומחת מפי מי שעד עכשיו היה הסטטוס שלהם "עם עבדים", לא משוררים?! כולם יודעים- כשאנחנו מדברים אודות שירה, הדבר המיידי העולה בתודעתנו הוא טכסט, ניקוד וקומפוזיציה כל שהיא. רש"י יאמר לנו בשירת הים "אז ישיר משה - ... אמר לו לבו שישיר וכן עשה" שמתם לב לנוסח המפליא הזה: "אמר לו לבו שישיר"! השיר בא מהלב למשה. וראיתי אצל הרב רפאל שמשון הירש: "...מה גדול הדמיון ועם זאת מה גדול השוני בין פתיחה זו של שירת הים לבין דברי הפתיחה של שירת העמים : אצל בני ישראל - אשירה לה' - מבטאת ענוה, לא גבורה ונצחון של בעלי העצמה אלא דבקות בבעל השירה עצמו ואילו אצל כל העמים נמצא "לנשק ולגבר אשיר" מילים בהם פותח ורגיליוס את שירתו אינאיס". וראיתי אצל ההיסטוריון דוד אוחנה בספרו "מסדר הניהיליסטים": מיאקובסקי, חורז את המילה stal (פלדה ברוסית) עם סטלין. ובוודאי מצויה כאן הכניעה של משורר בפני שלטון עריץ - הכוח היצירתי שלו מגוייס לזה במיטב כשרונו: "הלאה! קדימה! התקיפו! קדימה! / פרצו! לארמון! ... הבונה והמורד-הכוח ..." [ראה - מסדר הניהיליסטים, דוד אוחנה,344 ] וכן נראה בכרזה סובייטית - לנין בכרזה מ-67, מופיע ציטוט משיר של מיאקובסקי: "לנין -/ חי בעבר,/ לנין -/ חי היום,/ לנין -/ יוסיף לחיות"! מביך. המשורר כמשתף פעולה עם שלטון עריץ להעצמת דיכוי הנתינים. בא הפסח לשיר שיר יהודי אחר. שיר של בן-חורין. הממלכה נופלת. עם העבדים יוצא לבשר לאנושות כולה שירה חדשה. לא עוד עבדים לשלטון, נאור ככל שיהיה: כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם יָצְאוּ מִמִּצְרַיִם כָּל צִבְאוֹת יְיָ וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַייָ הקושי להגדיר את העם היהודי כלאום, אם כדת, הוא מחמת מהותו החדשה של העם היהודי. הוא יוצר מהלך שונה, פורק עול, שיש בו מימדים של אנרכיזם ברור["אנרכיזם" ביוונית- הֶעְדֵּר ארכון. ארכון היה בעל המשרה הגבוהה באתונה, כראש מדינה, האנרכיזם שואף ליחסים חברתיים בין בני אדם ללא מסגרות מדיניות כוחניות. החכמים הסתייגו מהמדינה: "אל תתוודע לרשות"]. זכרו איזה כעס היה לשמואל הנביא כשישראל מבקשים להם משטר מלוכני. את המשוררים היהדות מבקשת לשים בבית המקדש. את השירה להעלות לגבהי הביטוי הקיומי. לשים אותה במוקד היצירתי היקר ביותר, כאן: בספר המלווה את העם בדרכו החריגה בהיסטוריה, ספר התנ"ך.הנביא הקרוב למשורר יעמוד בשיא הפירמידה השלטונית: הוא מבקר את המלך ולא המלך מבקר אותו. קונצפציה שבעל השירה הוא הפוקד על בעל השררה. דוד של התהילים מתבטא לחלוטין לא במישור המדיני. דוד מזדהה בתהילים דוקא בתחום הפיוטי: אשירה לה' בחיי אזמרה לאלוהי בעודי. ארחיב כאן מעט את תשתיתו של המושג "שירה" כדי להצביע על שורשיו במחשבת הלשון היהודית: כאשר יעקב נאבק בשרו של עשו במעבר היבוק, מתרחשים דברים בכמה מישורים. מקדים הכתוב ומציין את מצבו של יעקב - "ויותר יעקב לבדו". לבדו ! זהו מצב הפתיחה. להיות לבד שאינו מתקשר לבדידות קיומית - זהו מצב של היות לבד עם הישות השלמה של מי שכאשר היה בכיוון הפוך - שקעה לו השמש ועכשיו היא עומדת לזרוח. הוא איננו זר בעולם. הוא לבד ומשהו ממהר להציב מולו אנטיתזה: "ויאבק איש עמו..."! בשלב הזה אנו עדים לחדירת מושג הזמן: "... עד עלות השחר" עלות השחר בכוונתו המדייקת, ההלכתית הוא זמן ראשית האור, כנאמר במסכת ברכות. אחריו - הנץ החמה. למאבק נכנס יעקב דקדקן בפרטים "פכים קטנים" כדברי רש"י. הוא יוצא מצד אחד צולע. מצד שני מתחדש לו שמו - ישראל. יעקב שמו כגולה, יעקב שמתייחס לחלק התחתון הנרמס של הגוף היעקבי. ישראל יהיה שמו החדש שיהיה שמו הכולל של עם שינחיל שירה של גאולה ששאיפתה אוניברסאלית. מביאור מרתק על פרק שירה ששמו "כנף רננים" נלמד שהמושג שיר משמעו האחד הוא עיגול (במסכת שבת נמצא - הבהמה יוצאת בשיר, שהוא עיגול המתכת שבאפה). כך לפי בעל "כנף רננים", כל מילה ששורש האותיות ש,ר, כלול בה מגדירה את מהות הדבר - אצל יוסף - בנות צעדה עלי שור - שור: החומה המגדירה את העיר. שררה: המצב בו בעליה מקיף את הסרים למרותו. תשורה: מגדירה את רגשות הנותן למקבל. השראה: מצבו של האדם המקבל רוח נשגבת. שיר: מקיף ומגדיר עניין הראוי להכלל במילים בו הוא מבוטא. ישראל: מגדרים את יחסם כמי ששרים שיר לא-ל. השירות הגדולות באות ברגע של קטסטרופה - שירת הים, שירת דבורה, שירי דוד, במצב של התערערות ואימה קיומית, כשיש סכנה של אבדן, יש סכנה גם של אבדן אמונה, חורבן נפשי עלול לגרור לאובדן פיסי. בא השיר הישר שיש בו גם שררה פנימית על הישראליות האמיתית והוא מחדש את החיבור ומעיד כלפי שמים - שיר מתחבר לשיר והחוליות מצטרפות להיות רצף שלם - שיר שישירו בני ישראל ויאמרו לאמור - אשירה לה'... הילד שלי יושב מול הגמרא ומדבר עם רש"י שבאמצע הדף הוא מתייעץ עם רבנו תם בשולי הדף וחוזר לתנא המחביא משהוא בין סתרי לשונו. הילד שלי עושה זאת בלי לומר את המילה היפרטקסט אפילו פעם אחת כך עושים ילדים רבים מגיל עשר, בולשים בנהרות הסבטקסט העתיקים ושותפים לנהרה גדולה של דורות יוצרים יהודים . מרחקי הזמנים שבין הדוברים בטקסטים מאבדים משמעות. החלל והזמן מתאחדים והאפוס אינו מופסק בצלצול הסלולרי כי הסלולרי מכובה עד סוף השיעור. פתחנו ביעקב הנאבק עם המלאך. שם התרחשה התפנית שחברה את כלל ישראל עם השירה הכללית לבעל ההשגחה על הגולה השב הביתה. הדמות הנשית בה החל תהליך זה הלא היא זקנתו - שרי ששמה משתנה לשרה - השררה היא המודגשת בשמה אבל גם השיר. לא פעם מעדיפים חז"ל את האישה על הגבר: בבראשית רבה (מז, א) על "אשת חיל עטרת בעלה" (משלי יב , ד) - נאמר בדיוק כך: "בעלה נתעטר בה והיא לא נתעטרה בבעלה". הסיטואציה של יעקב היא של מאבק - יעקב נאבק (עלה האבק עד כסא הכבוד, חולין צא) הבה ניתן למלאך ההוא להתבטא במושג שלו - "כי שרית עם אלקים ועם אנשים..." שרית, שבגינו שב ומהדהד לנו מושג המאבק השלטון והשיר. כי באותו הזמן של ה"מאבק" קורה דבר שראוי לשים אליו לב: ה"מלאך" מבקש: "שלחני כי עלה השחר" את טיב הבקשה מסבירים חז"ל - הגיע זמנו של אותו מלאך לומר שירה. עניין הזמן ומילוי השליחות הוא קריטי. ברגע שיעקב מקבל שם חדש והוא "ישראל" הוא רגע שבעולמות העליונים נעשה זמנה של השירה ללא דיחוי. לא יהיו הדברים שלמים אם לא נצמיד לדברים כיוון אחר המדגיש במשמעות המושג שיר גם את עניין הישרות - הושע מזכיר את הדברים - " בבטן עקב את אחיו ובאונו שרה את אלקים [שימו לב] וישר אל מלאך ויכל בכה ויתחנן לו. ובתהילים - רַנְּנוּ צַדִּיקִים בַּ-ה' לַיְשָׁרִים (!) נָאוָה תְהִלָּה וכן - בְּפִי יְשָׁרִים תִּתְהַלָּל, וּבְדִבְרֵי צַדִּיקִים תִּתְבַָּרַךְ, וּבִלְשׁוֹן חֲסִידִים תִּתְרוֹמָם ... המושגים המתקשרים למושג השירה כאן הם הפניה לגבוה, יושר וענוה, השורשיות באבות האומה, היות השיר אמת מידה לאמונה בשעת משבר . הוא שיאו של זמן מבחן קיומי. האם זהו הזמן המדויק בו אנו עצמנו נמצאים? האם עלינו להמתין לנביא שישיר לנו שירה חדשה (שירו גאולים נאמר שם ואנו איננו גאולים לדאבון עיניים ולב). ובכל זאת הרי לא יתכן שבטרם שעטו חילות סיסרא על עמק יזרעאל היה מונח בלב דבורה אותו השיר - שבגלל גאוה שהיתה לה נאלצה לבקש ולהתחנן שתשרה עליה רוח הקודש: עורי עורי דבורה עורי עורי דברי שיר, ובטרם היכו הפלישתים מן המארב בגלבוע ההיה כבר מוכן דוד עם מילותיו הלקוחות מרקיעים עליונים - הצבי ישראל על במותיך חלל? האם מותר לדרוש מעצמנו מנהיג ראוי או קודם שירה ראויה? הרוח קודם, אם השררה? אהה, אהה, הא בהא טליא! הנה כך, השירה בפסח תהיה משיאי השירה היהודית - הגמרא בפסחים (דף פה, ב): "כזיתא פסחא והלילא פקע איגרא", כל אחד אכל כזית מהפסח אך ההלל הושר בחזקה, נדמה היה שהגגות עומדים לפקוע מעוצמת השירה. את הפיוט אני שר עם ילדי. האינטרפרטציה לפיוט צומחת מההתחברות בין זמן עבר לזמן עתיד, שמעניקה להווה את משמעותו. המוזיקה היא זו שחתרה מעבר למאורעות וזמנים והניעה את משפחותינו מארצות ותרבויות עד לעת הזו. את האפיקומן נסיים כרגיל לפני חצות. הטעם בפה ימתין כשעה ואולי לא ימוג ויתחלף לשירה פתאומית של עלות השחר אולי גם נשמע את מי שאנו מתאוים לשומעו: מנהיג ראוי לשררה ושירה ויהיה גם לנו לב שיאמר לנו שנשיר.