דיני טומאה וטהרה גורמים להרבה שאלות ואי-הבנות. ניקח לדוגמא את דיני הנידה המצויים בפרשת השבוע, פרשת "מצורע": מדוע אישה בזמן המחזור החודשי טמאה? מה פשר גישה שוביניסטית-לכאורה זו? וכי מה חטאה האישה בכך שהיא אישה? מדוע הקדוש ברוך הוא, אשר יצר את גופה בצורה בה יצר אותו, הופך את מעשה ידיו לטומאה?
דוגמא אחרת מפרשתנו: טומאת הצרעת. אדם אומלל הוא המצורע, ודאי בתקופה בה מחלה זו הייתה כמעט חשוכת מרפא. לא די בכך שלקה במחלה איומה, אלא שהתורה עוד מחייבת אותו לצאת אל מחוץ לעיר ולצעוק כל הדרך "טמא, טמא" על-מנת שיידעו הכל להתרחק ממנו. ובכלל: מה פתאום שולחים אותו אל הכהן ולא אל הרופא?
אינני מתיימר לתת תשובה אחת כוללת ומקיפה לשאלות הללו. עסקו בכך ענקי ישראל, שהצביעו על סתרי התורה הטמונים בהלכות רבות ומורכבות אלו. אך אולי נוכל להצביע על כיוון כללי מסוים.
שורש המחלה ראשית יש לזכור, שטומאה איננה ביטוי של חטא וגם איננה מצב גופני. טומאה היא מצב רוחני, הנגרם כתוצאה משורה של גורמים גשמיים שונים: מתים, נבלות של בהמות, נידה, קרי, צרעת ועוד. אם נחזור לרגע למצורע בתור דוגמא, הרי שהכהן אינו בא במקום הרופא. על המצורע ללכת קודם כל לרופא ולקיים בקפדנות את כל הוראותיו. הכהן עוסק בצד הרוחני של המחלה, בחטא שגרם לכך שהאדם לקה בה. הרופא ירפא את הסימפטומים; הכהן ינסה לפתור את שורש המחלה.
זו הסיבה לכך, שדווקא כאשר הצרעת בשיאה ומכסה את כל גופו של החולה - הוא טהור; הוא חוזר ונטמא כאשר מתחיל שלב הריפוי. הטומאה אינה עוסקת במחלה הגופנית; זהו תפקידו של הרופא. טומאת הצרעת מבטאת את חטא לשון הרע, שלפי חכמינו הוא הגורם לצרעת. ולא כאן המקום להאריך.
שנית, וזהו העיקר: דיני הטומאה הם גזירות של הקדוש ברוך הוא. יסוד מוסד באמונה הוא לקבל את מצוותיו של ה' גם אם איננו מבינים אותן. תאמרו: זה נגד התבונתיות האנושית. בהחלט כן. אבל האם אנו מבינים כל מה שאנו עושים? למשל: האם אנו מבינים מדוע תרופה מסוימת מטפלת בדלקת גרון? האם אנו מבינים את פשרו של קלקול במנוע המכונית? האם אנו מבינים איך בדיוק צנטריפוגות באירן מסכנות את קיומה של ישראל?
בכל הבטי חיינו, אנו סומכים על מומחים - רופאים, טכנאי רכב, אנשי ביטחון ועוד ועוד. אנו יוצאים מתוך הנחה, שהמומחה למד היטב את מקצועו ושהוא יודע את אשר לפניו. ולהבדיל - כך גם בחיי היהדות. היהודי המאמין התבונתי סומך על כך שמשה רבנו, ר' עקיבא, הרמב"ם, האר"י ורבים אחרים ירדו לעומקה של התורה והבינו את סודותיה. כשם שהוא נוטל את האנטיביוטיקה מתוך אמון ברופא, כך הוא מקיים את המצוות מתוך אמון ברמב"ם.
אך מדוע בכלל נותנת לנו התורה מצוות שאיננו יכולים להבין? האם לא מוטב היה שכל אחד מאיתנו יידע בדיוק מה עומד מאחורי כל מצות עשה ולא-תעשה? האם קיום המצוות לא היה מובן יותר ונפוץ יותר אם טעמיהן היו גלויים?
על כך כבר נתנו חז"ל תשובה מפורסמת. התורה מנמקת שני איסורים המוטלים על המלך: "רק לא יַרבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס, וה' אמר לכם: לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד. ולא יַרבה לו נשים ולא יסור לבבו". אמר שלמה המלך, החכם מכל אדם: אני אוכל להרבות סוסים בלי לחזור למצרים ואני אוכל להרבות נשים מבלי שישפיעו עלי לרעה. אך הסוף היה, ששלמה גם רכש מרכבות ממצרים וגם איפשר לנשיו לעבוד עבודה זרה ואולי אפילו עבד לה בעצמו.
כלומר: אם טעמי המצוות היו נגלים לעין, היו רבים מאיתנו - ואולי אפילו כולנו - מוצאים סיבות להימנע לפחות מחלקן. שבת היא זכר למעשה בראשית? לא בשבילי; אתלה על הקיר פתק בו ייאמר שה' ברא את העולם והנה אני פטור מהשבת. ברית מילה היא אות לברית בינינו לבין ה'? אמצא לי אות אחר. וכך הלאה וכך הלאה.
מהי ברית אולי אפשר להוסיף עוד רובד. הזכרנו כרגע את ברית המילה. מהי "ברית"? זהו חוזה הנכרת בין שני צדדים, שחייבים לעמוד על מכנה משותף כלשהו. אם תכרות ישראל ברית עם ארה"ב, המכנה המשותף יהיה שתי מדינות ריבוניות בעלות אינטרסים חופפים - למרות כל ההבדלים ביניהן.
אברהם אבינו זוכה לברית עם ה' - ברית בין הבתרים ולאחר מכן ברית המילה. אך כיצד ניתן לכרות ברית בין אדם לבין ה'? וכי איזה מכנה משותף יש ביניהם? התשובה היא שבעצם אין, אך ה' "מוכן" ליצור מצב בו יהיה מכנה משותף כלשהו.
נמשיל זאת לשני בני אדם, האחד ניצב על ראש ההר והשני ניצב בעומק הבקעה. אם הם רוצים להיפגש, פתוחות בפניהם שלוש אפשרויות: או שהעומד בראש ההר יירד לבקעה, או שהעומד בבקעה יעלה לראש ההר, או ששניהם יילכו איש לקראת רעהו וייפגשו בדרך. באפשרות השלישית, שהיא ההגיונית ביותר, המפגש אינו חייב להיות בדיוק באמצע הדרך.
הקדוש ברוך הוא ניצב בשיאה של הרוחניות. בני האדם ניצבים בתחתיתה של הגשמיות. כדי שניתן יהיה לכרות ברית, צריך להיפגש איפשהו באמצע. ברור שהאדם יתקשה מאוד לעלות ולהתקרב אל ה'. לכן, ה' "יורד" אליו. ה' נותן את התורה בגילויים גשמיים בהר סיני, משרה את שכינתו במשכן ובמקדש, מעניק יכולת נבואית לבני אדם מסוימים כדי שיעבירו את דברו, מאפשר לנו לפנות אליו ישירות בתפילה ועוד. אבל גם אנו מחויבים לעשות משהו על-מנת להתקרב אליו. ה"משהו" הזה הוא קיום המצוות.
האדם העומד בבקעה רואה לפניו דרך המוליכה אל ההר ובטוח שהיא ישרה וסלולה. אך האדם העומד בראש ההר רואה אותה טוב יותר, הוא יודע שיש בה מכשולים, ושדווקא הדרך הנראית עוקפת וארוכה יותר - היא הדרך הבטוחה והקלה יותר. לכן, הוא יצעק אל חברו: אל תלך בדרך זו, לך בדרך השנייה. הלה צריך להבין, שממבט-על אכן רואים את הדרכים בצורה מקיפה.
הקדוש ברוך הוא רואה במבט-על את הדרכים המובילות אליו. הוא יודע, שהדרך שכולה עשיית מצוות שכלית, עלולה להפיל את האדם לתהום. הוא יודע, שהדרך בה יש לכאורה כמה מכשולים, היא בסופו של דבר הדרך הנכונה והבטוחה. לכן הוא מורה לנו ללכת בדרך שלא תמיד אנו מבינים את כל הפיתולים בה, אך אנו נותנים בו אמון משום שהוא רואה הכל.
זו הסיבה לכך שהתורה נותנת לנו, בצד המצוות המובנות בשכל האנושי, גם כאלו שאינן נתפסות בידי רובנו. מטרתה של התורה היא לסייע לנו להתקרב, ככל יכולתנו המוגבלת, אל מעלתו של הקדוש ברוך הוא, על-מנת שנוכל לבוא עימו בברית המבטיחה לנו ברכה בעולם הזה ובעולם הבא. הקדוש ברוך הוא רואה ויודע מהו המסלול הטוב ביותר עבורנו, ומסלול זה כולל גם קיום מצוות שאיננו מבינים - כמו מצוות הטומאה והטהרה.