פעם אחר פעם עולה מר ביילין לשידור ואומר: קול המון כקול שדי, אני קול הרוב ולכן אני קול שדי. ההמון רוצה שלום, ההמון רוצה נסיגה לקווי 67', או 47', או כל קו שאני אסכם בז'נבה. ההמון רוצה מדינת רווחה שתחלק קצבאות לכל דורש, ההמון רוצה אפליה מתקנת לערבים, ההמון רוצה חלוקת ירושלים, מסירת הגולן, מדינה ערבית נוספת, אוטונומיה ערבית בגליל בנגב ובשפלה הפנימית. אני, יוסי ביילין - קול ההמון האמיתי.
אבל כאשר מגיע יום הבוחר, מתברר כי ההמון איננו רוצה אף אחד מן הדברים הללו. הוא רוצה גולן ישראלי, הוא רוצה את ירושלים השלמה, הוא יודע שכל נסיגה משמעותה חידוש המלחמה מן הגבול החדש, והוא הכי רוצה שבאופן פלאי, הערבים יבינו שמקומם לא בארץ ישראל והם יקומו וילכו מכאן למקום אחר, ויקבלו קצבאות לא מן הכיס של ההמון. הדבר האחרון שההמון רוצה הוא אפליה מתקנת לערבים. הוא מעדיף בהרבה, אפליה מתקנת ליהודים. ההמון בוחר פעם אחר פעם במי שאומר שישבור להם את הידיים ואת הרגליים (רבין) את מי שמבטיח דין נצרים כדין תל אביב (שרון) או מי שמבטיח לא יתנו לא יקבלו (נתניהו).
אלא שאליה וקוץ בה, בכל פעם שההמון בוחר ברצוי הוא מקבל את המצוי. והמצוי הוא שמה שרואים משם לא רואים מכאן, רוצה לומר, קבוצה הלחץ הקטנה, האנטי-דמוקרטית, המסואבת, העשירה, המקושרת בעיקר עם החוץ ולא מקושרת לעם, מצליחה לסובב את הרצוי ולהפוך אותו לסמרטוט שלה. אני מוריד כובע בפני אולמרט שלא שיקר, לא מכר לנו שהוא הרצוי, אלא אמר מראש אני המצוי, ואני אמכור אתכם בעבור כל יום נוסף בכסא ראש הממשלה. הוא אמר מראש שיפסיד במלחמות, שימסור את הארץ, שיעניק נשק לאויב, שיפקיר את כולם לקטיושה ולקסאם, שידאג לעשירים וישים פס על העניים, ויעניק אפליה מתקנת לערבים (ראה השר מג'אדלה).
הגיעה העת שהרוב יבחר במי שבאמת רוצה למלא את רצונותיו. ישמור על ארץ ישראל, יתקין אפליה מתקנת ליהודים, יעניש באופן בלתי הפיך כל מי שיורה או מפגע ביהודים, יפזר את ההשקעות מן השפלה להיקף הארץ, ייהד את הגליל, הנגב, שומרון ויהודה, ויבהיר לערבים שבארץ הזו, היהודי הוא הריבון, אבל באמת.
