לפני כחמש וחצי שנים התנוססה תמונתה של אמי לרוחב העמוד הראשון בגיליון יום שישי של עיתון ידיעות אחרונות. אמי, בתיה כרמון, הייתה אז מנהלת מחלקת האשרות במשרד הפנים. מעל התמונה נכתב: "הש.ג הכושל של המדינה".
"היא ניצלה את מעמדה לרעה להשגת הטבות למקורביה", כיזבו תחקירני ידיעות אחרונות, מרדכי גילת ומיכל גרייבסקי. "היא שירתה בנאמנות בעלי שררה וממון גם כאשר האינטרסים שלהם לא היו זהים עם אלה של המדינה. היא עשתה למען בעלי הקשרים כל דבר כמעט, לרבות ביטול החלטות שהיא עצמה קיבלה".
השבוע נסגר מעגל. לאחר שנים של סבל שנגרם לאמי,
קבע שופט בית המשפט המחוזי, נעם סולברג, כי כתבתם של גילת וגרייבסקי נכתבה בזדון ומהווה לשון הרע. הוא פסק לה פיצוי כספי בסך 200 אלף ש"ח ועוד 50 אלף ש"ח שכר טירחת עורך דין - אחד מפסקי הדין החמורים שנקבעו אי-פעם נגד עיתון בישראל.
"המושחתת מהעיתון" היום שבו פורסמה הכתבה השקרית של גילת וגרייבסקי, שינה את חיי. לא ידעתי אז עד כמה רקובה התקשורת בישראל.
לא אשכח לעולם את הטלפון מאמי ביום פרסום "התחקיר". היא חששה לצאת מהבית כדי לערוך קניות לשבת. היא פחדה מכך שאנשים יצביעו עליה ברחוב ויגידו: "הנה המושחתת מהעיתון".
ההלם מהפגיעה המכוונת באישה ישרה כאמי, גרם לי להישאב בעצמי לעולם העיתונות. עשיתי זאת במקום היחיד שסיקר באופן הוגן את הפרשה: אתר האינטרנט 'מחלקה ראשונה' של יואב יצחק.
פרסום הכתבה השקרית בידיעות אחרונות היה חלק ממאמץ מאורגן ומתוזמר שנועד להדיח את אמי מתפקידה. היא הוזמנה לחקירות משפילות ובוטות שנמשכו ימים ארוכים בנציבות שירות המדינה. הוגשו נגדה תלונות כוזבות על קבלת שוחד. המשטרה בדקה את הנושא ומצאה במהירות כי מדובר בבידוי ראיות, אך שמרה מסקנה זו בסוד וסירבה לפתוח בחקירה נגד העבריינים.
עיתונאים כמו אמיר אורן ויוסי מלמן המשיכו להפיץ כזבים בעיתון הארץ. כשפניתי למלמן וביקשתי ממנו לשוחח עם אמי כדי לשמוע את גרסתה לפני שהוא חורץ את דינה, הוא ענה לי בבוטות: "כבר שמענו מספיק את אימא שלך".
"דברי בלע לא אמיתיים" "האופן שבו התנהלו תחקירני ידיעות אחרונות, מעלה חשד כי לא רק שלא התעקשו על חקר האמת בתום לב, אלא אף התכוונו 'להרדים' את כרמון", כתב השופט סולברג בהכרעת הדין. "הם השתדלו ליצור אצלה תחושה כי הם קשובים לה ולדבריה וכי יקחום לתשומת ליבם, ולבסוף פרסמו את הדברים בהפתעה, בלי שהיה סיפּק בידי כרמון לבסס את טענותיה, או להעביר לעיונם את כל החומר שלסברתה עמד להגנתה".
"בסופו של דבר, פורסמה הכתבה בלי שניתנה הזדמנות נאותה לכרמון להגיב על מלוא ההאשמות שעלו נגדה. בשים לב לכך שהכתבה משובצת בציטוטים והתייחסויות כביכול של כרמון לדברים, מתקבל אצל הקורא הרושם כי ניתן לה לפרושׂ את טענותיה עד תוּמן, וכי מה שפורסם בכתבה מתחשב באופן מלא בעמדתה".
"דברי לשון הרע שפרסמו הנתבעים על כרמון הִנם קשים", הוא הוסיף. "על דברי האמת שפרסמו אודותיה, דברים שהיה עניין ציבורי בפרסומם, הוסיפו דברי בלע, לא מבוססים ולא אמיתיים. פגיעתם קשה ורישומם לא במהרה יימחה".
"כוחה של תקשורת ההמונים התגלה לפנינו בפרשה זו בתפארתו ובכלימתו. העיתונאי הוא החוקר, הוא השופט, והוא גם התליין. הכוח האצוּר אצל עיתונאי, תפארת הוא לעושה בו שימוש נכון, הגון ומרוסן; וכלימה הוא למי שמתיר מידיו את הרסן, לא שוקל כדבעי את מילותיו, ונוטל חירות לעצמו להפיץ דברים על זולתו, שאין בהם אמת ולא תועלת".
פנים מכוערות פסק הדין של השופט סולברג לא יחזיר לאמי את הבריאות שנלקחה ממנה בעקבות פרסום הכתבה. הוא גם לא יחזיר לאזרחי מדינת ישראל את הנזק שנגרם להם בעקבות סילוקה מתפקידה של אישה ישרה ומקצועית שעמדה כמחסום אחרון בפני סוחרי אדם רקובים ופוליטיקאים תאבי בצע.
אמא שלי לא חוגגת כעת. היא יושבת עצובה ב'שבעה' על מות אחיה. היא עצובה גם על מדינת ישראל שפעם האמינה בה, בתמימותה וביופיה, אך היא הראתה לה חזרה את פניה המכוערות: פניהם של מרדכי גילת ומיכל גרייבסקי.
