השבוע פסק בית המשפט המחוזי בתל אביב, במה שניראה על פניו כפסיקה נאורה, לחייב את המדינה להכיר בהוצאות הטיפול בילדים לצורך חישוב מס ההכנסה. למעשה, מאחר שמדובר בזיכויי מס, הפסיקה היא אנטי חברתית קשה שאינה תקפה ל 75% מהאמהות העובדות, אלו שבאמת זקוקות לסיוע, אלא רק לשלישון העליון בחברה. ככל שהכנסת הנישום גדולה יותר, ככך יגדלו החזריו ממס ההכנסה על טיפול בילדים. השופט קבע בפשטות שעל המדינה להעביר כ-2 מיליארד שקל בשנה לאלו שרמת הכנסתם גבוהה ממילא ושאינם זקוקים לתמריץ כלכלי כדי לצאת לעבודה... כמעט כל האמהות שהן מורות צעירות, פקידות, זבניות, קופאיות, שוטרות ורבות נוספות, אלו שהמדינה מעוניינת לעודד את יציאתן לעבודה, לא יזכו בכלום או לפרוטות בלבד. ב-2 מיליארד השקלים שהשופט החליט להפריש מהמדינה למען אלה שיש להם ויותר, אפשר לבנות משטרה יעילה שתגן על כולנו, אפשר לשלם שכר הוגן לכל המורות ולהוסיף שעות בחינוך המיוחד ואפשר לעשות הרבה דברים נוספים.
בית המשפט הוא מערכת פסיבית שמגיבה למי שפונה אליה, ובצורה שהוא פונה ובתהליך מצטבר היא משקפת את השימוש שהחזקים, אלו שידם משגת, עושים בבית המשפט באמצעות עורכי דין יקרים שהם מעבר ליכולתו של האדם הפשוט. כדי לקזז במידה מה את הראיה המשפטית הצרה, אמור כל שופט להתייחס ל"כוונת המחוקק". דווקא המערכת הפוליטית בחברה דמוקרטית מנסה לאזן הרבה יותר בין צרכי הכלל למקרה הפרטי, באמצעות המקח וממכר הקואליציוני והחקיקה. ההתעלמות של השופטים מהמושג "כוונת המחוקק" כמו שהתבטאה גם בפסיקת החמץ שבוע קודם בירושלים היא, בין השאר, תוצר האקטיביזם השיפוטי של אהרן ברק שהכתים את הפוליטיקה כולה כמושחתת, כזו שכל דבר שהיא עוסקת בו חשוד מלכתחילה כנגוע ומסורת זו הונחלה למערכת השיפוט כולה.
מערכת המשפט לכשעצמה אינה מוסד דמוקרטי, שופטיה מתמנים ולא נבחרים ולפעמים גם דרך הבחירה נותרת עלומה. היא חשופה רק במעט לביקורת ציבורית שנחשבת ללא לגיטימית. פסיקותיה סופיות ואין עליהן פיקוח אלא של המערכת המשפטית עצמה. המערכת השיפוטית היא חלק מהדמוקרטיה והופכת להיות אבן פינה בדמוקרטיה אם היא משתבצת באיזון שבין שלושת הרשויות המחוקקת, השופטת והמבצעת. אם בית המשפט שם עצמו מעל לרשויות האחרות, המשמעות היא שלטון אוליגרכי משפטי ולא דמוקרטיה.
כדי להבין את הדברים, אמור להתפרסם מחר יום שישי ו' בניסן ראיון מקיף של הנשיא לשעבר אהרן ברק שכולו אנטי שר המשפטים. כבר בפתיח מודה אהרן ברק שכבר היום, בכנסת, יש רוב נגד בית המשפט. יתכן שכך אבל זה לא תמיד היה כך. חברי הכנסת של היום אינם רעים או מושחתים מאלו של פעם וגם לבית המשפט העליון, הפוטר עצמו מ"כוונת המחוקק" עד כדי שכל שופט זוטר מחוקק מחדש את המדינה, יש חלק בעניין.
אהרן ברק הוסיף גם משפט תמוה שחשף עולם פנימי רבני ומתנשא - "כל ראש ממשלה שנכנס לתפקידו מצא לנכון לבוא לנשיא בית המשפט העליון ולומר: אנחנו נתמוך בשלטון החוק... עם אולמרט זה לא היה ככה". נשיא בית המשפט העליון אינו מוסמך יותר או פחות מראש הממשלה או יו"ר הכנסת. הם אינם נזקקים לחותמת הכשרות שלו כי את סמכותם קיבלו מאיתנו בבחירות. אין שום פסול שראש הממשלה לא ניזקק לחותמת כשרות כמו שראש הרשות השופטת לא ניזקק לחותמת הכשרות של ראש הממשלה או יו"ר הכנסת. אהרן ברק לא ראה לנכון, למשל, להתייצב לפני ראש הכנסת ולהבטיח לה "לכבד את כוונת המחוקק" למצער. טקס ההתייצבות, שאהרן ברק ראה בה חותמת כשרות שלא הוא אמור להעניק, מתאימה הרבה יותר למערכת הציפיות של הרב עובדיה יוסף, המקבל סמכותו מדין תורה, ומכשור את הממשלה לכניסת ש"ס.
אהרן ברק טוען שישראל תיהפך לעולם שלישי, ממש כמו שהיא הייתה לפני האקטיביזם השיפוטי, אם תיפגע ולו שערה מסמכותו של בית המשפט העליון. אנחנו כבר בחצי הדרך לשם עם בית המשפט העליון ולטעמי, גם בגלל בית המשפט העליון. אני מעדיף שהחוקים יחוקקו בכנסת ושבית המשפט יפרש את כוונת המחוקק ולא יתעלם ממנה. אני לא זקוק להכשר מהרב עובדיה יוסף גם אם הוא נקרא אהרן ברק. אני מעדיף דמוקרטיה שבה הרשות השופטת היא שווה בין שווים לא יותר וגם לא פחות.
