"כן זה היה רע היה רע לתפארת/ אם יהיה זה שנית אל יהיה זה אחרת". מי לא מכיר את מילות שיר האהבה המופלא הזה שכתב אלכסנדר ושם בפי אהובתו. שיר שמדבר על אהבה ענקית, אהבה שמורדותיה היו קשים משאול אך מאום לא ישווה לפיסגותיה אפילו היו אלו מועטות.
בימים אלו מוצגת ההצגה "היה או לא היה" על חייו של המשורר השתיין, הבוהמיין רודף הנשים וכובשן ונזכרתי בשורה מתוך השיר "וידוי" כאשר צפיתי בטלוויזיה באנה דוקלסקי, האישה שהרגה את בעלה הנכה חסר האונים באגרטל שניפצה על ראשו.
"כשהיה רע" כך אמרה "היה הכי רע בעולם וכשהיה טוב - לא היה טוב ממנו!" האם אין זו הפרשנות האולטימטיבית ל"היה רע לתפארת - אם יהיה זה שנית אל יהיה זה אחרת".
אלכסנדר פן שתה עצמו לדעת, הוא שבר לבבות ויחסו לאשתו היה מחפיר בכל קנה מידה. היא עזבה אותו אחרי תקופת יסורים קשים והשפלות ופתחה לה חיים חדשים. לו הייתה חיה במציאות של ישראל של שנות האלפיים היה עדיף לה לרצוח אותו בחסות ועוד הייתה זוכה למחיאות כפיים סוערות מצד שדולת הנשים ודומיה.
חנה רובינא, השחקנית האגדתית שהרתה לפן וסבלה ממנו מרורים ובגידות נטשה אותו גם היא. בניגוד לחוק הישראלי של היום, החוק הבריטי שמשל בפלסטינה-א"י לא ראה בעין יפה רצח של גבר בידי אישה גם כאשר הגבר אינו תמיד טלית שכולה תכלת. אבל מה כבר מבינים הגויים בשווי של חיי גבר שנרצח על-ידי אישה?
אנה דוקלסקי חיה במציאות חוקתית של ישראל הנשלטת על-ידי ארגוני נשים ועל כן הריגתו של בעלה, עיוור בשתי עיניו וקטוע רגל, אינה נחשבת למעשה פסול כלל ועיקר כאן מן הראוי להרחיב מעט בעניין החוק.
בעבר דינו של אדם שהורשע ברצח היה מאסר עולם "ועונש זה בלבד". תכליתו של עונש זה הייתה "לבטא את קדושתם של החיים כערך עליון ולהתריע באוזני הכול כי מי שיעבור על איסור זה של 'לא תרצח', יצטרך לשלם על כך בשלילת חירותו לתמיד" ואולם ב-1995 הווכנס תיקון שכותרתו "עונש מופחת" שמאפשר עונש על-פי שיקול דעת בית המשפט במקרה שבו "הנאשם היה נתון במצב של מצוקה נפשית קשה, עקב התעללות חמורה ומתמשכת בו או בבן משפחתו... ".
אנה דוקבסקי נסמכה על סעיף זה וטענה שהייתה חשופה למסכת התעללויות מצד בעלה הנכה וכבר בשלב ראשון בוטלה אשמת הרצח והוסבה לגרימת מוות ברשלנות. איך ניפוץ אגרטל על ראשו של נכה עיוור בשתי עיניו המרותק לכסא גלגליים הינו רשלנות? אני מניח שהנכה דהר לעברה בכיסא הגלגלים בלי לאותת והטיח ראשו באגרטל על-מנת להעליב אותה ולהתעלל בה נפשית בגלל שלא אהב את צבע הפרחים שקנתה למענו? האם מישהו מעלה על דעתו סיבה אחרת מדוע ניפוץ אגרטל על פדחתו של עיור הינו רשלנות בלבד? אני מניח שלפרקליטות הפתרונים.
בשלב שני ובהתחשב בעובדה שהקורבן הבר מינן התקשה מסיבות אוביקטיביות למסור את עמדתו בעניין "ההתעללויות" נגזרו עליה עבודות שירות אשר כנראה מבטאים את הערך שנותן המשפט הישראלי לקדושת חיי הגבר.
ואולם המקרה של אנה דוקלסקי מחוויר לעומת המקרה של אריקה אורבוש פריישקין וכך עולה מפסק הדין של העליון (1855/05) שהתפרסם ב-24.3.2008.
הגברת אריקה אורבוש פריישקין, להלן אריקה, שניחנה בחוש ספרותי מצאה את בעלה משתובב על חוף הים עם צעירה העונה לשם דיאנה. חוף הים והמדוזות העירו את המוזה של הגברת אריקה וכך אמרה לבעלה, אותו רצחה בהמשך, בהתייחסה לאבר מינו: "אני אחתוך לך את הזין ואשים אותו בפה של דיאנה" (אני מניח שהיא ידעה שהנרצח חובב מין אוראלי אם כי לא ברור עד כמה הוא אהב אותו בנפרד מאברו).
לאחר מכן חזרה לביתה הצטיידה בתיק ובו חמישה סכינים, שופין, שיפוד מתכת ומטהר אוויר, והלכה לדירתה של דיאנה שם היה בעלה היא דחפה אותו עם שיפוד המתכת, דקרה אותו בחזהו ובמשך שש שעות דקרה אותו בחלקים שונים בגופו באמצעות הסכינים שהביאה עמה. בין דקירה לדקירה דיברה העבירה הגברת אריקה עם בעלה (שתיכף יהיה מנוח) שעת סיפור ותיארה לו על כל שעבר עליה במהלך חייהם המשותפים, תוך שהיא שוטחת בפניו את אהבתה לאמנות "אני לא אפסיק עם זה עד שתמות... עוד מעט אתה מחליף צבעים ועוד מעט פניך יהיו בצבע סגול, עד שאני לא אראה צבע סגול אני לא אעזוב אותך" (מתוך עדותה במשטרה).
יודה גם הקשוח בגברים יש לה סטייל לגברת ונפש של משוררת אך לרוע מזלה נשפטה בהרכב בראשות השופט לינדשטראוס (כיום מבקר המדינה) שלא הפגין הבנה ספרותית ואף לא הבחין בהומור החד שלה, תרתי משמע, וכך מצא אותה אשמה ברצח וגזר עליה מאסר עולם.
המשוררת הפואטית ערערה לעליון וראה זה פלא, השופטת ארבל קבעה שיש להסתמך על התיקון בחוק שמתיר עונש מופחת והמליצה לבטל את מאסר העולם ולפסוק עונש קל יותר - כנראה עבודות שירות בהשחזת סכינים אצל פסל המגלף בעץ. עמדתה של השופטת ארבל עולה בקנה אחד עם התפיסה שהנחילה לפרקליטות ולפיה גבר במהותו הינו סוטה ועבריין מין אלים ובזמן כהונתה כפרקליטת המדינה הנחתה שלא להעמיד לדין נשים המעלילות על גברים גם כשהוכח מעל לכל ספק שמדובר בעלילת זדון.
לרוע מזלה של האומנית המפסלת בגוף הגבר - שני השופטים האחרים בהרכב: חשין ופרוקצ'יה סברו שנעיצת חמישה סכינים משך שש שעות בגוף חי - אינה אמנות שיש לעודד ושלחו את הרוצחת המתועבת למאסר עולם.
סיכומו של דבר, רבים ומעציבים הם המקרים שבהם גבר רוצח את אשתו אך התיקון בחוק לא יעמוד לו לגבר לעולם וכל טענת התעללות נפשית שיטען להגנתו תידחה בבוז ועל כן גברים אלו מתאבדים בדרך כלל.
לעומת זאת, במקרה ההפוך והמשעשע בו אישה רוצחת את בעלה תעמוד לה טענת "ההתעללות הנפשית" וכעת יודע כל גבר ובעל בישראל מה שווי חייו: עבודות שירות. וכך כל מי שלא תרם לשירות החברה בחייו יתנחם בעובדה שרוצחתו משלימה את החסר למען טובת כל עם ישראל ואימרו אמן.
