החברה החרדית בישראל עמדה בשבועות האחרונים בפני מתקפה חזיתית בתקשורת. דיווח רדף דיווח על מקרים של התעללות קשה ואכזרית בילדים בידי הוריהם במשפחות חרדיות, "רב" המסתתר בקנדה הטיף לחסידיו לערוך "תיקון" לילדים באמצעות עינויים, מקרי פדופיליה וגילוי עריות, נשים חרדיות קיצוניות עם תפיסת עולם הזויה נחשפו לעיני הציבור, בכיר בשס ורב ידוע מואשמים בפרשת שוחד ועוד.
אין ספק שנגרם חילול השם רבתי, שמקורו בפרשנות מעוותת ומסולפת של רוח היהדות. תופעה של כתות, סגידה ושימוש באלימות זר ליהדות, המטיפה לנועם הליכות ולדרך של חנוך לנער על-פי דרכו בסובלנות. הנהייה בעיוורון אחר "רבנים" מטעם עצמם, המבטיחים סגולות לאריכות חיים ולבריאות, מסוכנת ומלמדת בראש ובראשונה על חולשה ואינה מעידה על הכלל. לו היו המשתעבדים מרצון בודקים את תוחלת החיים וסטטיסטיקת המחלות הגנטיות, הם היו מגלים כי אין כל הבדל משמעותי בין קבוצות האוכלוסין השונות החיות בתנאים דומים, וכל ההבטחות של המתחזים למיניהם ריקות ושקריות הן.
היהדות מציבה את ערך החיים כעליון ודוחה את קדושת השבת ויום הכיפורים למענו ואף ראתה לנכון לדאוג לרווחתם של בעלי החיים ולמניעת סבל מיותר בחייהם (איסור אכילת איבר מן חי, מצוות שילוח הקן) ובמותם (הקפדה יתירה על מניעת סבל).
דווקא בעניין זה עומדת ההלכה היהודית בימים אלה בפני אתגר לא פשוט שמציבים ארגוני ישראלים ובינלאומיים הדואגים לזכויות החיות. טענתם כבדת משקל. השחיטה על-פי היהדות גורמת סבל רב לחיה הנשחטת, שכן לאחר חיתוך צווארה היא נותרת גוססת בייסורים קשים במשך כ-3 דקות עד למותה. על עובדה זו אין חולקין. הלכות השחיטה מייצגות את ההיבט הטכני של המתת החיה ואין קדושתן משתווה לעיקרון צער בעלי חיים עליו מורה התורה. האם ניתן יהיה לגשר על ההתנגשות הבלתי נמנעת בין ההלכה לבין עצמה ובין ההלכה למדע? למשל, במתן היתר הלכתי להרדים את החיה לפני השחיטה.