מעריב והמקווה
למעריב היה בסוף השבוע סיפור על עוד גזענות דתית נגד העולים מאתיופיה. במקווה בבאר-שבע, פרסם העיתון במקום בולט בעמודי החדשות, מאפשרים לעולים אלו לטבול רק אחרי שיוצאים ה"לבנים" - דהיינו: החרדים והדתיים האשכנזיים. היו שם עדויות אישיות כואבות, הייתה שם תגובה של ראש העיריה יעקב טרנר (שאמר כמובן שזה חמור והוא יבדוק), הייתה תמונה של הכניסה למקווה. רק דבר אחד לא היה: תגובה.
נכון, אי-אפשר לקבל תגובה ממקווה, אבל מישהו הרי מפעיל אותו. לפי השלט, זוהי הרבנות הראשית/המועצה הדתית של באר-שבע. מן הסתם הרי אפשר לשאול שם מישהו. אפשר גם ללכת למקווה עצמו, לבדוק מיהו האחראי ולדבר איתו. שני הדברים לא נעשו. החובה הבסיסית ביותר של עיתון ועיתונאי - לקבל תגובה - נמחקה מן המילון.
קשה להשתחרר מן ההרגשה, שהקלות הזו של מחיקת החובה האתית, קשורה לכך שהצד נגדו מועלות הטענות הוא הממסד הדתי. דוסים? הם ודאי לא יגידו אמת, הם ממילא לא קוראים את העיתון שלנו, הרי הם מוחזקים כפרימיטיביים וגזענים אז הסיפור ודאי נכון.
זה מזכיר את העליהום שהיה על אותו בית ספר חרדי בפתח-תקווה, שהואשם בגזענות דומה כלפי ילדות יוצאות אתיופיה. סיפרו שהן לא מורשות להתערב בין חברותיהן בהפסקות, שיש להן הסעות נפרדות, שהן אפילו לומדות בכיתה נפרדת. כל העולם ואשתו התנפלו עליהם - מאמצעי התקשורת ועד לחברי כנסת.
אך אז התברר שהאמת הפוכה לגמרי: סיפור ההפסקות לא היה ולא נברא, השיעורים הנפרדים היו לתיגבור וההסעות הנפרדות הקלו עליהן ועל הוריהן. אבל על חרדים בישראל, כמו על יהודים במדינות מסוימות ובזמנים מסוימים, מותר להגיד הכל.
מעריב וחסר הבית
נישאר בממלכת עפר נמרודי ונעבור למקומון "זמן תל אביב". עיתון זה נותן חסות לתחרות המיחזור של בתי הספר היסודיים בעיר - בהחלט ראוי לשבח. את הדיווח השבועי על התחרות, עיטרה תמונתו של חסר בית שאסף מאות בקבוקים לתוך שקיות ענק אותן קשר לעגלת קניות. הכיתוב: "חבל שהוא לא משתתף בתחרות".
אז קודם כל, מדובר באדם מסכן וחסר כל; מדוע להנציח את אומללותו לעיני כל? שנית וחשוב יותר: הרי את הבקבוקים הללו הוא אינו אוסף מתוך תחביב, אלא כדי למכור אותם לאחד מהסוחרים העוסקים בתחום זה. כלומר, זהו מיחזור לכל דבר, כאשר אותו חסר בית מקבל 20-25 אגורות לכל בקבוק וכך מגרד לעצמו קצת פרנסה. כך שצירוף תמונתו לסיפור תחרות המיחזור, הוא שילוב יוצא דופן של טיפשות, בורות וחוסר אנושיות.
אולי צודק שלדון אדלסון, אשר - לפחות לפי הדיווח ב"דה-מרקר" בסוף השבוע - מוכן לקנות את מעריב בלי העיתונאים שלו. כאלו עיתונאים ועורכים, כפי שבא לידי ביטוי בסיפורי המקווה וחסר הבית, הוא באמת לא צריך.
"משפחה" וההתעללויות
השבועון החרדי "משפחה" הוא עוף יוצא דופן בנוף התקשורת במגזר זה: הוא אינו מזוהה עם שום מפלגה וגם מעז לעסוק בנושאים שהם בדרך כלל בבחינת טאבו אצל החרדים. לאחרונה פרסם השבועון שורה של כתבות על היחס לפגועי נפש; קודם לכן הוא טיפל בהרחבה בנושרים מן הישיבות וגם באפליה העדתית של חלק ממוסדות החינוך החרדיים.
לצד זאת, גם "משפחה" לא יעבור גבולות מסוימים. תמונות של נשים הן בבחינת בל ייראה ובל יימצא. בדיווחים על ועדת וינוגרד, למשל, רוטשה תמונת הוועדה כך שרות גביזון נמחקה ממנה, ואילו תמונות מחתונות כוללות רק גברים. לשבועון יש גם מדרג ברור של רבנים: יש "מרן", יש "הגאון הגדול", יש "הגאון" וכן הלאה - מדרג שלא תמיד שייך לגדלות בתורה אלא גם להשתייכות מחנאית.
בעיתונות החרדית יש נושאים שלא מוזכרים, כגון עבירות מין, וגם בכך "משפחה" הולך בתלם. פרשת קצב טופלה בהרחבה, אך בלי להזכיר אפילו בחצי מילה את החשדות נגדו. יש כאן כמובן סוג של צביעות: ההנחה היא שהקוראים יודעים במה מדובר, למרות שהם לא אמורים לדעת, ולכן אפשר לדבר על ההשלכות בלי לדבר על הסיפור עצמו.
התעללויות בילדים שייכות לאותו טאבו. הטענה הרשמית היא, ש"אין אצלנו כזה דבר". אלא שבשבועות האחרונים התברר, שזה כנראה בהחלט קיים ובצורה החמורה ביותר שניתן להעלות על הדעת. עיינו ערך "האמא הטאליבן" מבית-שמש וה"רב" המתחזה אליאור חן. אז מה יעשה "משפחה"?
גם כאן, הפתרון הוא חצי קפה וחצי תה. בעמודי החדשות אין מילה על זה. האזכור היחיד היה במאמר של הח"כ לשעבר הרב ישראל אייכלר, אשר תקף את העובדה שבאחד העיתונים הופיעו המילים "פני הרוע" מעל פניה המוסתרים של החשודה מבית-שמש האוחזת בספר תהילים. מה שיוצא - טען אייכלר - הוא שספר תהילים הוא חלק מהרוע.
והנה, בסוף השבוע שעבר מתפרסם מכתבו של י' פלוטקין מבני-ברק, שראוי להביאו כמעט במלואו, משום שהוא מסמל אולי את תחילתו של מפנה כלשהו בגישת בת-היענה של התקשורת החרדית בנושא זה: "כל המדינה הזדעזעה אל מול האימה שנחשפה באותה משפחה אומללה (וזה לא היה רק אלימות) [כך במקור], והייתי מצפה שהרב אייכלר יתייחס לתופעת האלימות במשפחה, או ישאל מה עושה הציבור החרדי עם הבעיה. לכל הפחות הוא יתהה איפה היו אנשי בית-שמש כשכל זה התרחש מתחת לאפם. אבל אייכלר העדיף שלא להתייחס לזוועות שנחשפו, לא להתעלמות השכנים ואף לא למחדל של רשויות הרווחה. שלא לדבר על בעיית האלימות, שהוא לא נגע בה. כל שהוא הסיק מתמונת האם שפורסמה בתקשורת היה רק שהנה, הוכח שהחילונים לא סובלים יהדות.
"זו תגובה תמוהה, לא בוגרת ולא עניינית. לא רק בגלל שבמקרה הגברת החזיקה תהילים באותה רגע שהיא צולמה. אני סבור שהתקשורת ביטאה באותה תמונה מה שכל אחד מאיתנו חשב, גם אנשים חרדים: דווקא בגלל היות החשודה - אם החשדות יוכחו כנכונים - דמות שסימלה בעיני הנוהים אחריה צניעות קיצונית, ובעוד ספר התהילים בידה היא ביצעה את מעשיה המפלצתיים, זה מחדד את הרוע בפרשה. כן, אלה פנים רעות מאוד, האם אינך מסכים, הרב אייכלר?
"טרוניות על כך שמתנכלים לחרדים, תוך אי טיפול בבעיות עצמן - זמנן עבר. הציבור בגר ומצפה להתייחסות עניינית לבעיות שעל הפרק. זו גם הזדמנות לעיתון 'משפחה', שכבר הוכיח שאינו חושש לטפל בנושאים שאחרים מתחמקים מהם, להעלות על פני השטח את בעיית האלימות [במגזר החרדי] ולטפל בה. תקיימו בזה לא רק את תפקידכם העיתונאי, אלא גם את תפקידכם האנושי".