במשך 12 שנה אני קמה לבוקר קיצי שטוף שמש, או לחלופין לבוקר חורפי שבו אני מתעצלת לקום מהמיטה החמה. אני שותה את כוס הקפה שלי, עולה על קו 4 ונוסעת לבית הספר, חולפת על פני אותם מראות מוכרים; המספרות, המסעדות, האנשים בדרכם לעבודה... שתים עשרה שנה של שגרה. לא פעם עלה בי החשש, כי מחר בבוקר, לא אקום לאותה שגרה. החיים במדינה הזו, שאדמתה ספוגה בדם קורבנות הטרור והמלחמות, עלולים לשבור את שגרת חיי הנינוחה והבטוחה. החשש לאובדן הביטחון האישי והמשפחתי, במציאות שבה אנו חיים, תמיד מקנן בתוכי, אך למזלי הטוב, לא חוויתי את המלחמה על בשרי והחשש נשאר חשש. לעומת זאת, לילדים ולנערים במדינות אחרות בעולם השקועות במלחמות ובשפיכות דמים, החשש שלי, הוא שגרת יומם.
קשה להאמין שאנחנו חיים במאה ה-21 ותופעת גיוס בכפייה של ילדים ונוער לארגונים צבאיים, למטרות איבה וטרור עדיין נפוצה. עוד יותר קשה להאמין שכל זה קורה מתחת לאף שלנו, בחצר של השכנים. אנחנו בכל זאת מדינה שחיה יומיום במלחמה ועדיין אנחנו עיוורים למה שקורה סביבנו. על-פי נתונים של ארגון "בצלם" (נכון לשנת 2000 עד 2005) 668 ילדים פלשתינים נהרגו בשטחים כתוצאה מפעילות כוחות הביטחון הישראלים וילד אחד נהרג בשטח ישראל. 38 ילדים ישראלים נהרגו מפעולות של פלשתינים בשטחים ו-80 נהרגו בשטח ישראל.
השימוש בילדים לביצוע פעולות טרור נגד ישראל, אינו נחשב יותר, מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה, לתופעה חריגה. כך לדוגמה, בחודש יוני 2007, נתקל כוח צה"ל בשלשה ילדים מרצועת עזה, שנשאו על גופם מטעני חבלה, בדרכם לביצוע פיגוע התאבדות. בהיתקלות נהרגו שני ילדים והשלישי נפצע קשה. ארגוני הטרור מנצלים את חזותם התמימה לכאורה של הילדים, במטרה לבצע פיגועי התאבדות, להבריח אמצעי לחימה דרך מנהרות, לבצע תצפיות ולאסוף מודיעין על היחידות של צה"ל.
ניצול של ילדים ונערים תמימים לביצוע פעולות טרור, אינו "המצאה" מזרח תיכונית. לתופעה הפסולה הזו, שורשים עמוקים. בעת העתיקה וגם בימי הביניים באירופה נהגו לגייס ילדים בני 12 למטרות צבאיות, בעיקר כנושאי כלים ורכבים. ב"מסע הצלב של הילדים" בשנת 1212, גייסו אלפי ילדים כחיילים לא מאומנים תחת ההנחה שכוח שמימי יאפשר להם לנצח את שורות האויב.
בלוחמה המודרנית חלק מהילדים שירתו כמתופפים, נערים רבים הצטרפו לצי המלכותי הבריטי ודאגו לאספקת אבק שריפה ממחסן התחמושת לצוות התותח בספינה.
במהלך מלחמת העולם השנייה, הילדים והנערים, בשני צדי המתרס, נחשפו למציאות הקשה של מלחמה. ילדים יהודים נטלו חלק פעיל בהתקוממויות כגון מרד ורשה בשנת 1944, לצד התנאים הקשים והבלתי נסבלים של החיים בגטאות ובמחנות הריכוז וההשמדה. ילדים בגטאות ברחו דרך פרצות בחומות הגטו, כדי להשיג אוכל למשפחתם. ילדים נותרו ללא הורים ובני משפחה, מעטים שרדו ונותרו יתומים.
לעומתם, נערים בגרמניה הצטרפו לתנועת הנוער ההיטלראית, שהיתה למעשה, ארגון צבאי רשמי בגרמניה הנאצית. במסגרת הארגון, הוחדרה בנערים האידיאולוגיה הנאצית, הם הוכשרו כלוחמים, ולבסוף גויסו למערך השירות הסדיר בגילאים הולכים וקטנים. כראייה לכך צעירים רבים לקחו חלק בקרב על ברלין ב-1945 ונפלו במערכה זו.
במהלך מלחמת וייטנאם, דווח על מספר אירועים בהם ניתנו רימוני יד וחומרי נפץ לילדים ונערים וייטנאמים. במקרים אחרים, ילדים ונערים נשלחו להתרועע עם החיילים האמריקניים כאשר חומר נפץ הקשור לגופם הופעל על-ידי שלט רחוק וגרם למותם.
למלחמת אירן-עירק שהחלה בשנת 1980 גויסו נערים, במקום החיילים הבוגרים שנהרגו בהמוניהם. אירן הואשמה בשימוש בילדים ונערים לפינוי שדות מוקשים. ילדים ונערים אולצו לרוץ לפני החיילים ושימשו כמגן אנושי, ללא התחשבות וחמלה באנושיותם של הילדים עצמם.
תיאור של עיתונאי מזרח אירופאי שליווה את הכוחות הלוחמים ממחיש את אכזריות המעשה - "עשרות אלפי ילדים קשורים יחד בקבוצות של 20 כדי למנוע ממוגי הלב מלנטוש את עמדתם".