"ההתנהלות של שר המשפטים היא כוחנית וברוטאלית, הוא מתערב באופן גס בעצמאות השיפוטית, הוא מהלך אימים על השופטים, שוו בנפשכם מה צפוי לנו אם הרפורמות שלו ימומשו, זהו סיוט, זו תחילתו של הסוף". זו הצהרתו של אהרן ברק, אזרח מודאג, לעיתון הארץ על הפרידמניזם- הוא דניאל פרידמן שר המשפטים.
הראיונות שנתן ברק בימים אלה מטרתם אחת - להדיח שר במדינת ישראל, אך ורק בגלל "שיש לו אג'נדה משלו". לא חשוב שמתבצעת ברגל גסה רמיסה כוחנית של הפרדת רשויות, שיש כאן פגיעה חמורה בדמוקרטיה לטובת שלטון האוליגרכיה, לא התנהלותו של פרידמן היא תחילת הסוף אלא זו של הקיסר אהרן ברק.
מאז ומתמיד היה קיים כאן בלבול בין שלטון החוק לשלטון הבג"צ. שום מדינה דמוקרטית אינה יכולה להתקיים ללא שלטון חוק ושום מדינת חוק איננה יכולה להרשות לעצמה את הלוקסוס הזה שקבוצה של אליטת מיעוט תשלוט על המדינה, אפילו אם לקבוצה הזו קוראים בג"צ. במדינה מתוקנת בית המשפט והבג"צ עוזרים לאכוף את שלטון החוק, אבל כאשר שלטון הבג"צ מעמיד עצמו במקום שלטון החוק זהו מצב מסוכן מאוד.
כרגיל, חסידיו של אהרן ברק בתפקיד המעודדות מחרים אחריו גם בעניין פרידמן והראיה הראיונות בכל אמצעי התקשורת ובגיבוי ותמיכה פוליטיים מהכיוון "הנאור" וכרגיל אנו מתחרים בחוקה הבולשביקית שגם בה אסור לאזרח לחשוב שבית המשפט טעה, שגם בה בית המחוקקים שהם נציגי העם לא יחליטו אלא הבג"צ במקום הדמוקרטיה.
האמת שאין להתפלא על דבריו האחרונים. מה הרבותא? הרי זה מכבר העמיד ברק את עצמו מעל הכנסת ויחד אתו את אותו גוף המורכב מאוכלוסיה כמעט בלעדית של אנשים בעלי רקע אחיד, מאותו גוון ואותו קול. בכל מקום בו יש בית משפט וחוקה הוא נבחר לפי הרכבה של האוכלוסיה, אלא שאצלנו מאז ומתמיד היה אהרן ברק פוסק אחרון בשאלות הכי קיומיות, הכי מדיניות וביטחוניות, בשאלות שהכי נוגעות לעם לקח בית המשפט את הסמכות מהעם... רות גביזון כבר אמרה: "גם כתיבת פסקי דין, גם ניהול צמוד של המערכת המשפטית כולל מינוי שופטים, גם מערכת הדוקה של קשרים עם הרשויות ואליטות אחרות", בדרך זו הוא שיעבד למעשה את המדינה להשקפתו, השקפה שאינה מקובלת על חלקים גדולים של העם.
התפתחות זו ודאי שאינה דמוקרטית, אף שדמוקרטיה היא מילת המפתח שלה והוא לא הניח להביא לשינוי מרחיק לכת במערכת המשפט, תכניה ואנשיה וכך היינו עדים לדחיית העתירה ע"י בג"צ של משפחות נפגעי הטרור שעתרו ששחרור רוצחים מהכלא איננו חוקי, בג"צ קבע למשל שצריך להיות שוויון במדינה ולא אפליה, אבל שוויון לא יכול להיות בין יהודים וערבים כי להם יש 21 מדינות המשופעות בכסף, נפט, מים, קרקעות ולעם היהודי יש מדינה אחת קטנה.
הוא לא חשב למשל על אפליה מתקנת לעם היהודי שחי בתוך מיעוט ערבי גדול וכי המדינה הוקמה למען העם היהודי ולכן עליה לדאוג לאינטרסים שלו וזה תפקידה הראשון במעלה לפני התפקיד השני של דאגה לכל אזרחיה באופן שווה. הבג"צ חייב היה להבין שאם אין עם אז גם אין מדינה. בג"צ קבע בעניין קאעדן בקציר "מוסדות הציונות סיימו את תפקידם". בית המשפט העליון בראשות ברק העניק לטיהור האתני בגוש קטיף את בסיסו המוסרי לכאורה וכך כתב ברק בפסק דינו לאחר שצה"ל הרס את ביתו של עלי מוחמד עגורי מפקד גדודי אל-אקצה שביצע שורה של מעשי טבח ועגורי הגיש עתירה: "הוצאתו של אדם ממקום מגוריו והעברתו הכפויה למקום אחר פוגעת קשה בכבודו, בחירותו ובקניינו. ביתו של אדם אינו רק קורת גג לראשו אלא גם אמצעי למיקומו הפיזי והחברתי, מספר זכויות אדם בסיסיות נפגעות בשל עקירתו הלא רצונית של אדם מביתו והעברתו למקום אחר".
מדוע אותה חמלה ואותם רחמים שממלאים את לבו של אהרן ברק כלפי אויביו, מתאדים כאשר בני עמו מגורשים ממקומם, ביתם נחרב ועולמם מתמוטט עליהם? מדוע רק כאשר הנפגע הוא רוצח ערבי הנשבע להכחיד את בני עמו של השופט הנאור מתעוררים רגשותיו?
עשרה שופטים עליונים חתמו על פסק הדין והמחשבה המשתקפת שם היא אחת - אתם היהודים התיישבתם במקום של תפיסה צבאית או לוחמתית והמדינה מכוח ריבונותה יכולה להחליט באופן חד-צדדי להסיג את כוחותיה משטחים עליהם החליטה לוותר. היכן כאן הצדק הבסיסי במשפט הבינלאומי? האם התוקפן צריך לקבל פרס? צריך לגונן עליו? לדאוג שמא אסון יפקוד אותו עקב "עקירתו הלא רצונית"? והקורבן מה יהא עליו?
ומה על הנסיון להכשיר את זכות השיבה באמצעות חוק האזרחות, ומה על ניסיון ההתערבות הברוטאלי בעניין הגדר משל לא היתה זו גדר פוליטית? ועל הטלת האיסור להרוס בתים מהם ירו מחבלים ורצחו כולל רוצחיה של טלי חתואל ובנותיה הי"ד? וההחלטות להמשיך לספק לחמס בעזה מזון וחשמל וסולר ועוד טובין למיניהם?
אליטה חילונית שורש המאבק הוא מורכב ביותר, זהו מאבק על זהות ועל רצון לחסל את מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, למחוק את הזהות היהודית ממדינת ישראל כפי שכבר עשה בג"צ בתעודת הזהות שלנו, כדי להביא למדינת כל אזרחיה. אם הכל שפיט, הרי שהכל תלוי מה תהיה באותו רגע השקפת העולם של כבוד נשיא בית המשפט.
כשאמר ב-1977 בן אהרון שאינו מוכן לקבל את הכרעת העם, כי העם טעה, הבריקה בראש הגילדה המחזיקה במוסרות השלטון כבר למעלה משמונים שנה, כי יכולות לקרות לפעמים גם תאונות פוליטיות
ולכן כדי לקדם את פני הרעה הוחלט שגם תאונה שכזו אינה צריכה לשנות דבר. את הציבור האמוני חייבים לנטרל כדי שלא יגנוב את המדינה, אי לכך פותחה נוסחה של עיקוף עם... תמיד להשאיר את הכוח בידי הגילדה והיא תפעיל את כוחה ותחייב בו את כל אזרחי המדינה וכך נולד כוחו של ביהמ"ש העליון.
מומחים משפטיים נשתלו עמוק בכל המערכת המשפטית, מומחה נמרץ טופח כשהוא מטפס מעלה מעלה אל כס השיפוט העליון שולט ביד רמה ובאקטיבזם שיפוטי, מחליט שהוועדה למינוי שופטים תהיה אחד הסודות השמורים במדינה, דוגל בזכות הציבור לא לדעת ע"פ איזה קריטריונים מתמנים לבית משפט ודואג שכל השופטים שמכהנים שם יהיו משובטים בדמותו - הווה אומר, בעלי השקפת עולם קיצונית שמאלנית, הווה אומר - אי שוויון בפני החוק, לערבי וישראלי דין אחד, ליהודי דין אחר.
ואותה אליטה חילונית שמאלנית ליברלית גנבה את השלטון מהעם באמצעות מערכת המשפט ומחזיקה בידיה מוקדי כוח ברורים, הן בתקשורת והן באקדמיה. הנשיא (בדימ.) לנדוי תיאר את ברק: "הוא מצליח לשלוט לא רק במערכת בתי המשפט אלא גם באקדמיה ובתקשורת המשפטית. הוא מטביע את חותמו האישי על הקהילה המשפטית כולה ואולם הנשיא ברק מוביל לדעתי את בית המשפט העליון ואת הרשות השופטת בדרך לא דרך".
האם דניאל פרידמן יהיה מסוגל לעמוד מול מערכת שאיננה מוסרית ולהביא לשינוי מרחיק לכת במערכת המשפט? האם הוא יוכל להחזיר את עקרון הצדק אל מערכת המשפט? האם יצליח להחזיר את אמון הציבור בבית המשפט העליון? המלחמה תהיה קשה. מתנגדיו לא ינוחו ולא ישלימו ויחצו כרגיל את כל הקווים. אם יעמוד בכך - ימים יגידו.
