פסק דין חדשני של בית המשפט המחוזי בתל אביב קבע כי ניתן להכיר לצורך מס הכנסה בהוצאות לשם השגחה על הילדים. פסק הדין ניתן על-ידי כב' השופט אלטוביה בעניינה של ורד פרי, עו"ד עצמאית, שטענה כי התשלומים ששילמה לגני הילדים, מעונות וצהרונים הינם הוצאה הכרחית על-מנת שתוכל לצאת מביתה ולפרנס את משפחתה. לטענת המערערת, בה צידדו גם ארגון נעמ"ת ושדולת הנשים, אי הכרה בהוצאה תהווה פגיעה בנשים ובמטרה הרצויה של עידודן לצאת לעבודה.
בית המשפט קיבל את הטענה וקבע כי הורים עובדים, הן שכירים והן עצמאים, אינם יכולים להתפנות לעבודתם מבלי לדאוג לסידור שיאפשר השגחה על הילדים. אכן - קיימת אף תועלת נוספת ממסגרות אלה (גנים ומעונות), שהינה תרומה לילד, לחינוכו ולהתפתחותו, ואולם במרבית המקרים תרומה זו אינה מצריכה שהות כה רבה מחוץ לבית או בחברת משגיח בבית, וניתן היה להפיקה גם משהות קצרה הרבה יותר (וודאי כאשר מדובר בילדים קטנים). לפיכך, קובע בית המשפט שהוצאה על השגחת ילדים הינה הוצאה מעורבת, אשר ההיבט ה"פרטי" שבה הוא טפל ביחס לעיקר שהוא "עסקי" (השגחה שתאפשר יציאה לעבודה).
לאור זאת, נפסק כי יוכרו 2/3 מסכום ההוצאות שהיו בגין השגחת ילדים במוסדות בהם לא ניתנו ארוחות (במובדל מכיבוד קל) או שהארוחות שולמו בנפרד; ו- 50% מסכום ההוצאות ששולמו למוסדות שבהם כלל התשלום ארוחות עבור הילדים. באשר למועדונית אחר-הצהריים נקבע כי 2/3 הינן בגין השגחה. כמו כן, נקבעה כי דמי מטפל/ת או שמרטף/ית בבית, הם כולם שכר השגחה!
פסק דין המאלף מתמודד באריכות עם טענות שונות שנטענו על-ידי רשות המיסים, ובכלל זה הטענה כי יוזמות חקיקה להכרה בהוצאות כאמור נכשלו, וכי במקרים מסויימים אף ננקטו הליכים פליליים (!) נגד מנכי הוצאות כאמור. ככזה מהווה פסק הדין צעד נוסף בפסיקה השמה לה למטרה למנוע תוצאות בלתי רצויות כתוצאה של מערכת המס, ובעניין הנדון - מניעת תמריץ שלילי לעבודה (בד"כ לעבודת נשים), בהמשך לפסיקה שניתנה בעבר על-ידי בית המשפט העליון והכירה בחשיבות עקרונות אלה (לדוג' לעניין הרחבת זכות הנשים לחישוב נפרד).
משמעותו המעשית של פסק הדין, במקרה שבו מדובר בשני הורים עובדים המשלמים לגני ילדים, מטפלת וכו', עשויה להגיע לאלפי שקלים רבים לשנה ולמעלה מכך. זאת, מאחר שתשלומים אלה (ולו חלקם) יוכרו כהוצאה ולכן יפחיתו את המס בשיעור של עד 47% מסכום ההוצאה (בשנים קודמות אף עד 50%). זאת ועוד, החוק מכיר באפשרותו של מי שאינו חייב בהגשת דוח, לבקש החזרים עד שש שנים אחורה - כך שההחזרים עשויים להיות גדולים עוד יותר!
אלא שמסתבר שהדברים אינם כה פשוטים: מיד בסמוך למתן פה"ד, הודיעה רשות המיסים כי תערער עליו לביה"מ העליון ועד לקבלת פ"ד עליון לא תיישמו. אין זו הפעם הראשונה שרשות המיסים נוהגת כאמור: זהו המצב לדוג' ביחס לפ"ד שהכיר בזכויותיהם של נכים 100% לפטור ממס על הכנסתם גם ביחס לפריסה של הכנסתם לשנים קדימה (פ"ד שרל שבטון שניתן לפני כשנה). כך הם הדברים גם ביחס לפסיקה שקבעה שיעור מס של 35% במקום 50% על אופציות לעובדים בנסיבות מסוימות (פ"ד חגי כץ שניתן לפני כשנתיים). באלה ובמקרים רבים נוספים הודיעה הרשות כי לא תיישם את פסקי הדין עד להכרעה של בית המשפט העליון.
אך גם פסיקה של העליון אינה תמיד מיושמת: זהו המצב, לדוגמה, ביחס לפ"ד שמשמעותו הייתה החזרי מס בולים לעשרות אלפי נוטלי משכנתאות (פ"ד שיכון ובינוי). רשות המיסים הודיעה כי לא תיישם את פה"ד לאור כוונתה להגיש בקשה לדיון נוסף בפני ביה"מ העליון - תהליך שארך 3 שנים נוספות. בסופו של דבר גם עתירת הרשות לדיון נוסף נדחתה - אולם בהתבסס על אמירה של אחד השופטים כי הדחייה אינה לגופו של עניין - נותרה הרשות איתנה בדעתה כי אין מקום לסטות ממדיניותה.
אף שלעיתים קיימות הצדקות פורמליות לנוהג זה, דומה כי בהחלט יש טעם לפגם מבחינה ציבורית מקום בו רשות ציבורית בוחרת שלא ליישם חלק מפסקי הדין, בעוד שהנישומים נאלצים לציית לפסקי דין מחמירים ללא כחל וסרק. בכך יש כדי להחמיר את הפער האדיר ממילא בין כוחו של השלטון לבין כוחו של האזרח הקטן, אשר לאור הקשיים הבירוקרטיים שמציבה בפניו הרשות והצורך לנהל מאבקים משפטיים במשך שנים, נאלץ לוותר פעמים רבות על זכויותיו (בייחוד כאשר מדובר בסכומים נמוכים יחסית).
אז מה בכל זאת ניתן לעשות בעקבות פסק הדין?
על אף הודעת רשות המיסים, על-מנת לשמור על הזכויות ולמנוע טענות של התיישנות, מוצע להגיש דוחות (לרבות דוחות לשנים קודמות) ולדרוש את ההוצאות בניכוי. יש להתבסס כמובן על אסמכתאות המעידות על התשלום ועל מהותו (שעות הפעילות, האם כולל תשלום בגין מזון וכו'). יש לקחת בחשבון שצפויה מחלוקת עם רשויות המס, ואלה צפויות להוציא שומות שאינן מכירות בסכומים. עם זאת, ככל שקיים אורך רוח ואולי אף אפשרות להגיע להסכמות על הקפאת המחלוקת עד להכרעת בית המשפט העליון, עשויה דרך פעולה זו לחסוך סכומים נכבדים.
