לא לחינם ביסודה של היהדות מונח דווקא חג הפסח. מלבד זה שביום צאתנו מתחת סבלות מצרים הפכנו לעם, מהווה חג הפסח תחילתה של הדרך הרוחנית עבור כל איש ואיש מישראל. יציאת מצרים מסמלת את פורקן העול של מיצרי הרצון האגואיסטי של האדם, המסתיר את זיו אלוקותו ית' מהנבראים.
ובכדי להבין דברים אלו, עלינו להבין תחילה את רוח הפנימיות של מעשה יציאת מצרים, ולגלות טפח מן הנסתר של חג עצום זה.
תולדות הרצון ותחילה יש לבאר את עניין מטרת הבריאה בכללה. כבר הורונו חז"ל, שלא ברא הקב"ה את העולם אלא בכדי להשפיע טוב לנבראיו, כי מדרך הטוב הוא להיטיב. ומשום כך, ברא בנשמות מידת רצון גדולה עד מאד, לקבל את אשר יעד להן. שהרי שיעור הרגשת התענוג, נמדד בשיעור הרצון לקבל את התענוג. כלומר ככל שהרצון לקבל את התענוג גדול יותר, הנה בשיעור זה גדלה מידת העונג מקבלת השפע.
מכאן שמתוקף מחשבת הבריאה עצמה ליהנות לנבראים, ברא השי"ת בנבראים רצון לקבל בשיעור המופרז ביותר, השווה בערכו למדת התענוג הגדול שחשב לענג את הנשמות.
השתוות והפכיות הצורה
ובעת שהתגלה הרצון לקבל בנברא, נוצר שינוי צורה בינו ובין השי"ת. ויש להבין, כי הרצון לקבל אינו נמצא כלל בבורא, שהרי הוא שלם מעצם היותו קדמון לכל דבר. וכיון שאין לו שום בחינה של "רצון לקבל", ממילא אין לו שום בסיס להרע למי שהוא.
ומתוך שינוי צורה זה תכף נפרד הנברא מהבורא ית', ונעשה הסתר של הבורא מן הנברא. כי כמו שהגרזן חותך ומפריד בדבר הגשמי - לחלקו לשנים, כן הפכיות הצורה מבדילה ברוחניות - לחלקה לשנים. מכאן ששיעור ההרחקה ברוחניות היא כפי שיעור הפכיות הצורה, וכנגד זה הקירוב, הוא כמידת השתוות הצורה.
מרגע היפרדות הנברא מן הבורא, החל תהליך הדרגתי של תיקון הרצון לקבל. תיקון זה הוא התנאי למימוש תכלית הבריאה - להיטיב לנבראים. כי העונג הגנוז והצפון לנבראים עתיד להתגלות רק ברצון המתוקן בתכונת ההשפעה, בדומה לבורא. כלומר רק כאשר כל מעשי האדם יהיו בעל-מנת להשפיע נחת רוח לקונו, מבלי לשתף שום הנאת עצמו בכך, יזכה להשיג את העונג המיועד לו מתוך השתוות הצורה עמו ית'. כל התורה, כל המצוות, כל כתבי הקןדש והמדרשים, מתארים אך ורק את המסע הפנימי של התיקון אותו עובר האדם.
דרכו של אדם בקודש מסע זה מתחיל עם התעוררות הרצון לשוב אל ההשגה האלוקית, להתגבר על ההסתר ולזכות שוב להשתוות הצורה עמו ית'.
מתוך כך, מגיע האדם אל דרגת הכרת הרע שבו, כאשר מבחין כי איננו מסוגל לעבוד את השי"ת על-מנת להשפיע, אלא עושה כל פעולותיו מתוך הצפייה לתגמול בעולם הזה או בעולם הבא. התורה מכנה מצב פנימי זה כ"עבדות מצרים" ואת האדם כעבד הרצון לקבל הטבוע בו, שהוא פרעה - מלך מצרים.
כך כותב הרב ברוך שלום הלוי אשלג זצ"ל, בנו וממשיך דרכו של הרב יהודה הלוי אשלג, "בעל הסולם" זצ"ל, במאמרו "זמירות שבת":
"...ויש לפרש, כי מטרם שבא משה לעם ישראל, להוציא אותם ממצרים, היו עם ישראל עוסקין בעבודת ה', אלא שהיו משועבדים לפרעה מלך מצרים. שעניין פרעה מלך מצרים, הוא הרצון לקבל שיש בנבראים, שהנברא לא מסוגל לעשות דבר, אלא לתועלת עצמו, והרצון שולט בכל הנבראים, ומֵיצר לכל אלה שרוצים לצאת מרשותו, היינו לעבוד לטובת זולתו.
ומשה בא לעם ישראל, ואמר להם שה' רוצה להוציא אתכם מתחת שליטת פרעה. היינו להוציא כל אחד ואחד מעם ישראל מתחת שליטת פרעה שלו, הנמצא באופן פרטי אצל כל אחד ואחד".
מקשה הזהר הקדוש על הפסוק (שמות י', א'), "בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו", מדוע לא כתיב לך אל פרעה, אלא דווקא "בא"? בכדי שלא יחשוב האדם שהוא עצמו יוכל להכניע את הרע שלו, אלא כמו שכתוב (סוכה, נ"ב, עמ ב') "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אינו יכול לו". וכן אל יאמר שאין באפשרותו לנצח את הרע שלו, כי הוא צריך להאמין שהקדוש ברוך הוא עוזרו. וזה פירוש, "בא", כי "בא" פירושו, בא שנינו, ביחד.
הדרישה כלפי הבורא לתיקון צריכה להיות מתמדת ומתגברת. יציאתו של האדם מהמצרים הפנימית שלו נעשית כאשר המתח שבין רצונו לגלות אלוקותו ית' מחד, לבין חוסר האונים בפני טבעו האגואיסטי מאידך, הופך בלתי נסבל. אזי מתקיים הכתוב, (שמות ב', כ"ג), "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל אלקים".
בספר "מאור עיניים" כותב רבי מנחם נחום מצ'רנוביל, כי "הביא הבורא יעקב ובניו למצרים בגלות... כדי שיחפצו לעלות למעלות החכמה ויבואו לקבלת התורה. כמו כן, צריך כל אדם לצאת מד' גליות שלו הפרטית, חוץ מהכללות, כדי שיוכל לבא לקבלת התורה".
לו נזכה בפסח הזה שיתעורר בנו הרצון, הזיקה והצורך, לצאת ממיצרי גלות יצרנו אל הדבקות וההשגה הנעלה של אלוקותו ית'. בזאת תבוא הגאולה השלמה לישראל, אמן, כן יהי רצון!
מקורות נוספים עליהם מתבסס המאמר: - "תורת הקבלה ומהותה", "הקדמה לספר הזוהר" ו"מאמר לסיום.
- הזהר", מאת הרב יהודה לייב הלוי אשלג, בעל הסולם זצ"ל.
