לא פחות משההגדה של פסח היא סיפור יציאת מצרים - היא גם סיפור הגאולה: זו שהייתה פעם מציאות וזו שעתידה להיות כזו בכיסופיו של עם ישראל. המזיגה ביניהם באה לידי ביטוי בהגדה כולה - בנוסח שלה ובציוריה, בתוספותיה ובפיוטיה. חלקה הראשון מוקדש, בעיקר, לסיפור יציאת מצרים, בעוד חלקה השני - לגאולה שלעתיד לבוא. הציורים בהגדה מתארים, בפתיח שלה, את העבדות במצרים, ובסיומת שלה את אליהו הנביא, תוקע בשופר החרות ומבשר את בוא המשיח.
אף שלא הרבו בישראל לצייר ספרים, מחשש של "לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה" - חרגו המאיירים מן הכלל הזה באיור ההגדה, לכאורה בתירוץ שיש בציורים שבה כדי למשוך את עיניהם של הילדים לבל יירדמו, חלילה, בעת קריאתה, ולמעשה, משום שראו חשיבות מיוחדת דווקא באמנות הציור של ההגדה.
הגדות נדירות ציורי ההגדה, בין בכתב-יד ובין בדפוס ראשוני, שופעים הומור וחדוות-חיים. יש הגדה בכתב-יד, מהמאה ה-15, שכתב הסופר יוסף בר-אפרים, ושהוסיף ליד תמונת החכם שבארבעה בנים את חתימת שמו, ולא מן הנמנע שגם התמונה אינה אלא פורטרט שלו עצמו.
בכתב-יד אחר של ההגדה מצויר, ליד הפיסקה "מרור זה" - איש מניח ראשו על אישה, ובהגדה המצוירת הראשונה, שנדפסה בפראג ב-1526, הוסיף המדפיס בדיחה בזו הלשון: "יש מנהג בעולם שהאיש מורה על האישה משום שנאמר: אישה רעה ממוות". לעתים מלווים הציורים שבהגדות כתב-יד ביאורים בחרוזים מבדחים, היוצרים רושם של שירי-עם.
ההגדה המצוירת הראשונה נדפסה בקושטא בראשית המאה ה-16 ולא נשתיירו ממנה אלא שני דפים. ההגדה המצוירת הראשונה, שנשתמרה בשלמות, היא זו שנדפסה בפראג, עם ציורים של פיתוחי-עץ. הגדה יקרת-מציאות זו נדפסה מחדש בשנים האחרונות.
פיתוחי נחושת ההגדה הראשונה עם פיתוחי-נחושת נדפסה באמסטרדם בשנת 1695 והפיתוחים הם מעשי ידי הגר אברהם בן יעקב אבינו. המדפיס מתפאר בציורים אלה ואומר שהם עשויים "בצלם ודמות וצורות לבב - מלאכת מחשבת ומעשה אומן". להגדה זו התקין הצייר גם מפת ארץ ישראל בעברית, ואחריה נהגו בהגדות רבות לצרף את מפת ארץ ישראל.
שלא כמו ההגדות המודפסות - ההגדות המצוירות, שקדמו להן, אינן מצויות בשפע. רבות מהן אבדו והשתבשו במשך הזמן וכיום מצויות כמאה כאלה. יש בהן כדי לספר לנו לא רק על האמנות בת התקופה, אשר קנתה לה מקום ברחוב היהודי וגם לא בלבד על מסורת עתיקה ביותר של תיאורים ידועים, אלא גם על הרפתקאותיה של כל הגדה והגדה. ההגדות המצוירות האלה יש כדי לספר על התפתחותה של ההגדה עד להמצאת הדפוס.
ספרדית וגרמנית בהגדות שבכתבי היד ניתן להבחין בזו של החוג הספרדי מחד ושל החוג הגרמני מאידך. ההגדה של החוג הספרדי נותנת לנו את מחזור התמונות של יציאת מצרים מתחילתה ועד סופה. הטיפוסית ביותר מחוג זה היא הגדת סאראייבו, שראתה אור רק בסוף המאה ה-19 ושהשתייכה לבית הנכות הלאומי בסארייבו. היא נדדה עם בעליה, גולי ספרד, עד שהגיעה לבלקן. הצד הטקסי של החג מועט בה, אבל היא אינה נעדרת אותו חוש ריאלי, המציין בדרך כלל את יוצרי המיניאטורות היהודים מכל החוגים. מתואר בה, למשל, שולחן הסדר ויש בה אפילו תמונה שלו. היא מתארת את רבן גמליאל כמלמד תינוקות, הנושא בידו שבט כדי להלקות בו את התלמידים. מציירים גם הבימה בבית הכנסת, ספר התורה וארון הקודש, מה שמתאר גחיים ריאליים בימי המאה ה-14 בספרד, שבה פרחה האמנות בישראל. ציירים יהודים היו מציירים מזבחות נוצריים והדברים הגיעו לידי כך שלפני הגירוש של יהודי ספרד השתדלה הכנסייה להעמיד מבקר אפיפיורי, כדי שימנע את מסירת עבודת הציור לידי יהודים. ואם לא די בכך - הממשלה אף הוציא צו איסור של ציורים כאלה על-ידי יהודים.
עליזה ועדינה בהגדות המצוירות שבחוג הגרמני, מחבל הריינוס, בולטת ביותר ההשתדלות לתאר עניינים הנוגעים להגדה עצמה. בעוד שההגדה הספרדית היא אילומינטיבית במגמתה, הרי שההגדה הגרמנית היא אילוסטרטיבית במהותה. גם הגדת דרמשטט, שאין לקבעה בטיפוס הגרמני, אף כי מוצאה מחוג זה - גם נוטה לאילוסטרטיביות ויש בה ביטוי פורטרטי מובהק. ניכר שהאמן שצייר אותה היה בעל הרגשה מיוחדת - עדינה ועליזה כאחד, ותעיד על כך האכספרסיביות הרבה שבדפי הגדה זו.
הגדה מצוירת אחרת, ממינכן של המאה ה-15, השפיעה כנראה יותר מאחרות על ההגדה שבדפוס וראתה אור בפראג. מאז נדפסו הגדות מצוירות רבות, חלקן הארי מצויירות. הן נדפסו בטכניקות רבות ויש לא מעטות מהן שאבדו כליל, מתוך היותן ספרים שבשימוש ההולכים וכלים, או שמספר טפסיהן מצטמצם לשלושה בלבד.
את ההגדה שבדפוס אפשר לחלק לחמישה טיפוסים עיקריים, שהם, בעצם, שלבים בהתפתחות האמנות בישראל בתקופה של כ-400 שנה. הגדות אלה מוכיחות שהאמנות לא פסקה בישראל ושלא הייתה בת ימי הביניים בלבד, כמקובל, אלא ששאיפותיה היו עירניות ביותר. היא ינקה מהאמנות של הרנסנס האיטלקי והגרמני, וכאשר נפגשה בבארוק - ידעה לסגל לעצמה גם את צורותיו. ובשעה שאמנות הסביבה יורדת – גם היא יורדת, ועם נצנוץ דרישות חדשות של האמן ותפקידיו – מנצנץ גם אצלה טיפוס מודרני, המבקש טעם וקשר חדשים בין ההווה והעבר.
תפיסה מיוחדת מההגדות המצוירות הראשונות שבדפוס בולטת הגדת שונצין, שראתה אור בברלין. להדה זו יש וינייטות, שאחת מהן היא המצה המצוירת. בהגדת קושטא, לעומתה, שהגיעה אלינו רק על שני דפיה, נראים כבר חיתוכי-עץ, שהם טיפוסיים לא בלבד למהגרים היהודיים, שהביאו את הדפוס לקושטא, אלא גם לתפיסה המיוחדת, שיש בה גם מריח תקופת הרנסנס הקדומה וגם מריח המזרח.
ההגדה הראשונה, המסתמכת על טיפוס כתב היד הגרמני והמהווה בכל זאת טיפוס בפני עצמה, היא הגדת פראג. היא נדפסה על-פי לוחות-עץ, והאותיות הנאות הן גוטיות, בעלות רחבות, הציורים הנאים, המפותחים בטכניקת בלוק, הופכים את ההגדה למהודרת ביותר, ואף כי הציורים הם נאיביים בתפיסתם, יש בהם משום עדות ליכולת מרשימה.
ההגדה הוונציאנית היא בגודל פוליו וגברה בה הטדנציה התיאורטית, שניתן לראותה כבר בהגדות האיטלקיות שבכתב-יד. האמן עוזר לקורא ההגדה ומראה לו את המנהיגים הטקסיים בתוך אותיות מיוסקלין, שבהן הוא נותן את תוכן התפילה או פיוטה. כל דף נעשה כאן שער, בעוד שבהגדות הקודמות הוא נעדר וקיים רק הקולופון. בהגדה זו שב לתחיה הנטורליזמוס התמים, שליווה את כתב היד, ומתוך היכולת הרבה של פיתוח העץ הופיע לפנינו הבית היהודי על כליו. טיפוס זה של הגדה זכה להתעקות רבות.
גרפיקה שימושית טיפוס ההגדה השלישי הוא זה של אמסטרדם. מדובר בטיפוס בארוקי משוכלל. הגדה זו זכתה לפופולריות רבה ואין כל הגדה אחרת שיכולה להתחרות בה. במאה ה-18, עם ירידת הטעם, קם דור של קליגרפים, שהעתיקו הגדה זו בכתב-יד. הגדה זו נדפסה בפיתוחי-נחושת ומתואר בה עניין יציאת מצרים ועניינים טקסיים שלא היו קודם לכן בהגדות. השער, שנקבעו בו בתוך מדליונים קטנים תמונות של גדולי הציירים בהולנד, מוכיח עד כמה שלטה המסורת בקומפוזיציה של התמונות במשך דורות רבים. "אברהם ושלושת המלאכים" היא אחת התמונות המסורתיות ביותר.
עם תקופת הירידה והפסק ההבנה בתועלת שבציור, בא לעולם הטיפוס הרביעי של ההגדה - ההגדה הירודה. באמצע המאה ה-18 איבד בגרמניה הציון "כמו שנדפס באמסטרדם" את כל ערכו, והדבר מגיע לידי גיחוך ממש. טקסטים הכתובים מתחת לפיתוחי הנחושת בהגדת אמסטרדם, מופיעים עתה בהגדות הנדפסות בפרנקפורט או בברלין מתחת לזודיאקים מפותחים בעץ, שנקנו מלוחות בלתי-יהודיים והמתארים ליד הזודיאק גם את מעשה החודש, כגון איכר המוביל את תבואתו בעגלה, ומתחת לתמונה הכתובת: "הנני בכלי שיר דוד איש האלוהים".
ולבסוף, כאן המקום להזכיר כי במאה השנים האחרונות הגיע האמן היהודי גם עד הגרפיקה השימושית-הדתית. פמליה שלמה של אמנים בישראל נטלה על עצמה את ציור ההגדה, ועמה נמנים ארטור שיק, בודקו, אלחנני ונחום גוטמן.
